[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יונתן גנזי
/
פגישה

1.
הייתה שעת צהרים והיה חם.
היה חודש מאי, ובחצי הכדור הצפוני, זה אומר שכבר קיץ. זה היה
בחצי הכדור הצפוני. הכדור היה כדור הארץ, שזה כוכב לכת של שמש
אחת מתוך כמה עשרות מליונים שהיו מסתובבות בגלקסיה. השמש הזו
הייתה מיוחדת כי בכוכב הלכת הזה שהסתובב סביבה היו יצורים
חיים, שזה דברים כאלה שיודעים ליצור דברים דומים להם, יצורים
חיים גם כן, לפני שהם מתים, כלומר נהיים יצורים מתים. אז הם לא
גדלים, או זזים, אלא מתפרקים לאט לחומרים פשוטים יותר, שיש בכל
מקום ולא רק בכדור הארץ.
המקום היה מדבר, שזה מקום שבו אין כל כך הרבה יצורים חיים,
בגלל שאין שם הרבה מים, שזה חומר שיצורים חיים צריכים כדי
להישאר חיים ולהמשיך לייצר יצורים חיים אחרים, ולא להפוך
ליצורים מתים.
במדבר חם במיוחד. יצורים חיים שיכלו לחשוב חשבו ככה, כי הם היו
רגילים למקומות אחרים, קרים יותר, וכשהם באו למדבר היה להם חם,
והם החלו להזיע כדי להתקרר, כי אחרת היו מתחממים עוד ועוד
והופכים ליצורים מתים.
יצור חי אחד כזה, מהסוג שמסוגל לחשוב, ירד במורד הואדי. היצור
היה מסוג אדם. יצורים מסוג אדם חשבו שהם הכי מתקדמים מכל
היצורים החיים שהכירו. אף אחד לא טרח להתווכח אתם. לאדם הזה לא
היה אכפת כרגע אם הוא שייך לסוג הכי מתקדם של יצורים, כי הוא
היה עסוק בדברים אחרים, כמו למשל כמה שחם לו, וכמה שהוא צריך
מים כדי שלא להפוך עוד מעט ליצור מת. יצורים חיים מסוג אדם היו
מאוד תלויים במים, למרות שחשבו שהם הכי מתקדמים מכל היצורים.
הם מתו צ'יק צ'ק בלי מים. יצורים חיים מסוג גמל למשל, החזיקו
המון זמן בלי מים. האדם לא חשב באותו רגע על גמלים, למרות
שהסתובבו כמה באזור. הוא חשב על מים. הוא היה צמא, ולא היה לו
כבר רוק בפה. השמש חיממה אותו ויבשה את האוויר, הוא הזיע
והזיע, כדי שגופו לא יתחמם, והמון מים שהיו לו בגוף יצאו ממנו
עם הזיעה, ולאט לאט נשארו לו פחות ופחות מים בגוף. הוא הרגיש
חום נוראי, כי הטמפרטורה הייתה 45 מעלות צלזיוס. הטמפרטורה
שהוא היה צריך לשמור כדי שלא להיות יצור מת הייתה 37 מעלות. 45
זה יותר מ37, ולכן הוא כל הזמן התחמם, ורק הזעה שהתנדפה ממנו
נשאה קצת מהחום אתה. אם הגוף שלו יתחמם ליותר מ37 מעלות, נניח
ל43, כל מיני דברים בו יפסיקו לתפקד, כמו המוח למשל. המוח זה
החלק בגוף שאחראי על החשיבה. לאדם יש מוח גדול, יותר אפילו
מאשר לגמל, למרות שגמל גדול פי כמה מאדם. זה לא עזר אותו רגע
לאדם, הוא חשב שנורא חם. החום הנורא הזה הגיע לכדור הארץ
מהשמש, על ידי קרניים אולטרא סגולות. השמש היתה נורא רחוקה
מכדור הארץ, אבל נורא גדולה וחמה. על פני השמש הטמפרטורה היתה
6000 מעלות. אם האדם היה מטייל שם, הוא לא היה מוצא מים. בחום
כזה מים לא נשארים מים. גם האדם לא היה נשאר אדם, הוא היה נהיה
גז. הוא לא היה חושב יותר שחם לו, כי המוח שלו היה נהיה גז.
האדם לא רצה להפוך ליצור מת. הוא רצה להישאר יצור חי. היו לו
אינסטינקטים של הישרדות. אינסטינקטים כאלה היו כמעט לכל
היצורים החיים, ובזכותם הם עשו בדרך כלל כל מאמץ כדי להישאר
יצורים חיים, וזו הסיבה שהיו כל כך הרבה יצורים חיים. במדבר לא
היו כל כך הרבה יצורים כאלה, כי אינסטינקטים לא הספיקו להם שם
בלי מים, והם נהיו יצורים מתים.
האינסטינקטים האלה בכל אופן גרמו לאדם להמשיך ולרדת בואדי,
למרות שדברים אחרים במוח שלו ניסו לגרום לו להפסיק - למשל
העייפות, שזה מה שיצורים חיים מרגישים אחרי שעות רבות של הליכה
בשמש, בלי מים, או הייאוש, שזה מה שיצור חי מסוג אדם מרגיש
כשהוא יודע שאין לו סיכוי למצוא מים במדבר, והוא כנראה ימות.
האדם ידע שאם הוא ירד בואדי הוא בסוף יגיע למים. ככה זה היה
בכדור הארץ, בגלל כוח המשיכה.
אז הוא המשיך לרדת.

2.
במרחק כמה קילומטרים משם במורד הואדי, היו מים. המים שהיו
ספוגים באדמה ובסלעים עמוק מתחת לפני השטח, חלחלו וזלגו מתוך
הסלע. דברים כאלה קרו בהרבה מקומות בכדור הארץ, וקראו לזה
מעיין. המים שזרמו מהמעיין נקוו בברכה קטנה, ומשם המשיכו לזרום
במורד הואדי. זה היה בגלל הגרביטציה, שזה שם אחר לכוח המשיכה.
הגרביטציה משכה בכל מקום חומרים כמו מים כלפי מרכז כדור הארץ,
שהיה העצם הכי גדול בסביבה. מרכז כדור הארץ היה במורד הואדי,
ולא במעלה הואדי. זה כבר עניין של הגדרה.
על שפת הברכה ישבה עוד יצור חי מסוג אדם. זו היתה אדם מסוג
ילדה. ככה קראו לאדם שהיה ממין נקבה (שזה המין שאינו זכר) שעוד
לא גדל עד הסוף. מסביב לילדה היו עוד יצורים חיים מסוג כבשים.
הכבשים שתו מהברכה. גם להם היו אינסטינקטים הישרדותיים, והם לא
רצו להפוך ליצורים מתים. הם גם אכלו.
מה שהם אכלו היו יצורים חיים אחרים, מהסוג שלא זז, ונקראו עשב.
גם עשב היה צריך מים, אבל לו לא היו אינסטינקטים הישרדותיים,
בעצם לא היו לו אינסטינקטים בכלל, כי לא היה לו מוח. אם לא היו
לו מים הוא פשוט היה מת. היצור החי מסוג ילדה היתה מרוצה מכך
שהיא לא עשב, והיא יכולה לזוז ולחפש מים, ואינה חייבת למות אם
אין לה. היצורים החיים מסוג כבשים לא ממש הקדישו לכך מחשבה. הם
היו מרוכזים מדי בשתייה ובאכילה. מדי פעם כשאחד מהם חשב לנכון,
הוא השמיע צליל. זה נשמע ככה - "מההה".

3.
למעלה בואדי, האדם הצמא והעייף המשיך לצעוד למטה. הוא כבר
התקרב למעיין ולברכה, והוא שמע את הצלילים שהשמיעו הכבשים ואת
הצלילים שהשמיעו המים. האדם זיהה את הצלילים, וידע שיש שם מים.
הוא כבר לא הרגיש ייאוש, וגם לא עייפות. במקום זה הוא הרגיש
שימחה כי הוא ידע שכאשר יגיע למים הוא יוכל לשתות, ולהתיז מהם
על גופו, והוא לא יהיה צמא יותר, וגם לא יהיה לו כל כך חם.
הרעיון הזה כל כך מצא חן בעיניו, שהוא נהיה חסר סבלנות, ורצה
שכל זה יגיע מהר יותר, כלומר תוך כמה שפחות זמן. אז הוא החל
לרוץ. הוא רץ במורד הואדי, אך עדיין לא ראה את הברכה, למרות
שהיא היתה קרובה מאוד. הברכה הסתתרה מאחורי עיקול בואדי. היא
גם הסתתרה למרגלות מצוק, שזה קיר גבוה של סלע שהתרומם מגדת
הברכה, ובחורף, כשזרמו בואדי מי גשמים, היה המצוק מפל, והמים
היו נופלים ממנו לברכה בשצף. כרגע לא זרמו מים בואדי.
האדם רץ לכיוון המצוק הזה, אבל הוא לא ראה אותו. המצוק הסתתר
מעבר לעיקול. צליל המים משך את האדם להמשיך לרוץ, והוא לא
נזהר. הוא חייך, הוא חשב על התענוג שיחוש כשישתה את המים
הקרירים וירטיב את פניו הכוויים מחום. האדם עבר בריצה את
העיקול ואז הוא ראה את המצוק, וגם את הברכה שמתחתיו. הוא ניסה
לעצור את מרוצתו, כי הוא הבין שהוא הולך ליפול מהמצוק, אבל הוא
לא הספיק, בגלל כוח ההתמדה.
כוח ההתמדה פעל על כל הגופים, כמו כוח המשיכה, אבל לא כלפי
מרכז כדור הארץ, אלא כלפי הכיוון שאליו הם נעו קודם. האדם נע
קודם בכיוון שפת המצוק, ולכן כוח ההתמדה משך אותו לכיוון הזה.
כשהאדם עבר את שפת המצוק, כוח המשיכה הצטרף לכוח ההתמדה, ומשך
אותו גם לכיוון מרכז כדור הארץ. בדרך למרכז כדור הארץ הייתה
הבריכה.

4.
הכבשים והילדה שנחו בצל בסמוך לבריכה הביטו כולם כאחד אל עבר
תימרות המים שיצר האדם כשנפל לבריכה. הכבשים חשבו שזה מאוד
מעניין והרבה כבשים שקודם שתקו מצאו לנכון לפתע להשמיע צליל
"מהההה". הם לא מצאו לנכון לעשות יותר מזה.
הילדה גם כן חשבה שזה מעניין אבל היא לא השמיעה צליל "מהההה".
היא זינקה לברכה כדי לעזור לאדם שראתה נופל מהמצוק למים ולא
עולה חזרה. היא צללה ומצאה אותו. הוא לא זז. הסיבה שהוא לא זז
הייתה שהוא קיבל מכה בראש כשהוא נפל לקרקעית. כאשר חלק
מהיצורים החיים מקבלים מכה חזקה בראש, הם מפסיקים לזוז. היא
הצליחה להוציא אותו מהמים, למרות שהוא היה כבד וגדול ממנה,
וכוח המשיכה משך אותו כלפי מרכז כדור הארץ. הסיבה לכך, היא
שכוח המשיכה פועל פחות בעוצמה מתחת לפני המים.
היא השכיבה אותו על הארץ בסמוך לשפת הבריכה. הוא עדיין לא זז.
היא נתנה לו סטירות בלחי. הוא התחיל לזוז קצת. הוא השתעל מים,
השתעל שוב, ואז פתאום התרומם לישיבה ונשם מלוא הריאות, ושוב
השתעל מים. אחרי עוד כמה נשימות ועוד כמה שיעולים הוא נרגע,
והסתכל סביב. הוא ראה את הילדה. הוא ראה את הכבשים. הוא ראה את
הברכה. הוא ראה את המצוק. הוא הבין מה קרה. הוא חייך אל
הילדה.
הילדה חייכה אליו בחזרה.

5.
האדם הרגיש מטושטש. כאב לו הראש בגלל המכה שקיבל, וכולו הרגיש
חולשה. הוא זכר במעומעם שחיפש משהו, משהו מאוד היה חסר לו. אבל
הוא לא זכר מה. הוא לא הרגיש חום, הוא היה רטוב כולו והמים
התאיידו ממנו וקיררו אותו. הוא לא הרגיש יובש בפה. הפה שלו
התמלא מים קודם כשהיה בתוך הבריכה. הוא הסתכל בבריכה, ובכבשים,
ושוב בבריכה, ואז בילדה, שעדיין חייכה אליו. היא היתה מבודחת.
הוא נראה לה מבדח.
הוא התבונן שוב בבריכה.
הוא חשב - בריכה.
הוא חשב - מים.
הוא נזכר מה חיפש. הוא נזכר כמה שהוא צמא. הוא נזכר שלא שתה
כבר יומיים בשמש היוקדת. הוא זינק אל הבריכה והחל לשתות.
ולשתות.
הוא התענג על המים. מים היו הפנטזיה שלו במהלך היומיים
האחרונים, ועכשיו הפנטזיה התממשה. הוא שתה עד שחש כבד ומלא.
הוא הרגיש ששתה יותר מדי. הוא רצה להקיא. הוא נסוג משפת
הבריכה, ונשכב פרקדן על הארץ. היה שם צל מהמצוק. הייתה קצת
רוח. היה לו נעים. הוא כבר לא היה צמא.
האדם הביט שוב בילדה. הוא הבין שהיא הצילה את חייו. היא מנעה
ממנו מלהפוך מיצור חי ליצור מת, בכך שהוציאה אותו מהברכה בה
שכב מחוסר הכרה. אם היה נשאר בפנים לא היה יכול לנשום. זהו עוד
דבר שיצורים חיים, מהסוג שזז היו צריכים - אוויר. באוויר היה
חמצן שהיה דרוש להם כדי לא להיות יצורים מתים. האדם הבין את כל
זה. הוא חייך שוב. הילדה חייכה שוב. חיוך זה מין מתיחה של
קצוות הפה, ששימשה יצורים חיים מסוג אדם כדי להביע זה לזה
ידידות, הכרת תודה, שביעות רצון, בדיחות דעת ועוד כל מיני
דברים נחמדים. הוא הושיט לה יד. היא אחזה בידו, והתיישבה לצדו.
הוא דיבר אליה. הוא לא דיבר לאף אחד כבר כמה ימים. לא היה לו
אל מי. הוא אמר לה "תודה".
הילדה לא השיבה לו. היא המשיכה לחייך ולאחוז בידו. הילדה והאדם
לא דיברו אותה שפה. היא לא הבינה את פרוש המילה שאמר, אבל היא
ניחשה למה הוא התכוון. בשפתה של הילדה הייתה מילה עם משמעות
זהה.
ליצורים מסוג אדם היו הרבה שפות. לא הייתה לכך תכלית מסוימת,
אבל ככה זה היה. לפעמים אנשים שחיו קרוב ונפגשו לא דיברו באותה
השפה. לשאר היצורים החיים הזזים היו שפות אחידות. למשל כבשים -
כבשים בכל מקום אמרו רק "מהההה".
אנשים בכל העולם חייכו כשהיו שמחים. אנשים בכל העולם החזיקו זה
ביד זה כשרצו להביע קירבה והוקרה. הילדה והאדם חשבו על זה, כל
אחד בשפתו. הכבשים חשבו על דברים אחרים.

6.
הילדה והאדם נשארו לשבת כך שעה ארוכה, יד ביד. המים המשיכו
להשמיע קולות פכפוך. הכבשים שתקו קצת יותר, ורק מדי פעם השמיעו
"מהההה". כדור הארץ המשיך להסתובב סביב צירו, וגם סביב השמש.
האופק המערבי, התקרב לכיוון השמש. עוד ועוד אטמוספירה נכנסה
בתווך שבין המדבר, והואדי, והבריכה, והכבשים, והילדה, והאדם
לבין השמש, וסיננה את קרניה. עתה לא היה עוד חם. היה נעים.
האדם נרדם. הוא היה עייף מאוד. הוא עצם את עיניו ולא שמע יותר
את צלילי המים והכבשים, ולא ראה את הבריכה והמדבר. הוא ראה
ושמע חלום.
הילדה לא נרדמה כי היא לא הייתה כל כך עייפה. היא הביטה באדם
הישן, הוא היה יפה בעיניה. היא ליטפה את שערו. האדם חייך מתוך
שינה. האישונים שלו נעו מתחת לעפעפיו, עוקבים אחר תמונות שראה
בחלום.
האופק כמעט והסתיר את השמש. עוד מעט, ידעה הילדה, יהיה חושך,
וקר. כך זה במדבר. ביום חם ובלילה קר. אנשים רבים חושבים
שבמדבר הפרש הטמפרטורות הזה הוא קיצוני. הם רגילים לאקלים יותר
נוח, ממוזג.
האופק המזרחי המשיך לשקוע, והירח שעד עכשיו הוסתר מאחוריו נגלה
כעת. הירח היה כמעט מלא, כלומר כמעט כל הצד המואר שלו היה
נראה. הילדה הביטה בו. היא חשבה שגם הוא יפה.
בירח הפרש הטמפרטורות בין היום והלילה מגיע ליותר מ200 מעלות.
שם אין בכלל אטמוספירה שתסנן את קרינת השמש כנגד החום ביום,
ותאגור את החום לחמם את הלילה. בירח אין יצורים חיים. כרגע.
לפעמים באים לשם יצורים מכדור הארץ.
הילדה קמה, ויצאה לטיול קטן בסביבה. היא אספה ענפים יבשים,
ועשתה מהם ערמה ליד המקום בו ישבו קודם, ובו נשאר כעת רק האדם,
ישן. היא אספה גם קצת עשב יבש, והניחה מתחת לערמת הענפים. היא
לקחה שתי אבנים מבריקות ודפקה בהן זו בזו על יד העשב. גצים עפו
לעשב. הגצים היו שבבים לוהטים של אבן. הם הלהיטו את העשב,
והדליקו בו אש. האש התפשטה בעשב, ומשם בענפים. הענפים בערו
והפיצו חום שהיה נעים לילדה. החום היה נעים גם לאדם. הוא
התעורר. הוא הביט בא, הביט בילדה. היא הביטה בו. הם שוב חייכו
זה לזו. הפעם האדם ליטף את שערה של הילדה. הוא פתח את התיק שלו
- היה לו תיק אתו. הוא נשא אותו על הגב קודם. כעת התיק היה
הכרית שלו. התיק היה במים קודם ונרטב. האדם הוציא ממנו נקניק,
שהיה רטוב ורך, וחבילה רטובה של שוקולד. הילדה הביאה גבינה. זו
הייתה גבינה מחלב כבשים. הם עשו ארוחה. האדם הניח את הנקניק
ליד האש, והוא התייבש ונאפה מעט. הם אכלו ממנו, הוא היה טעים
להם. גם הגבינה הייתה טעימה להם. השוקולד היה הכי טעים להם.

7.
כל היצורים החיים מוכרחים לאכול כדי לא להפוך ליצורים מתים.
היצורים החיים הירוקים, אלה שלא זזים, מכינים לעצמם אוכל
מאוויר וממים, בעזרת השמש. הם נקראים צמחים. היצורים החיים שכן
זזים, צריכים לאכול יצורים חיים אחרים. הם נקראים בעלי חיים,
או בקיצור חיות. חלק מהם אוכלים יצורים חיים מסוג צמחים, וחלק
מהם אוכלים חיות אחרות, בדרך כלל יותר קטנות מהם, כדי שיהיה
להן קל לתפוס ולהכניס לפה.
יצורים חיים מסוג אדם, שהם סוג של חיות, אוכלים את שני הסוגים
של היצורים, גם צמחים וגם חיות. בדרך כלל הם עושים כל מיני
דברים ליצורים שהם אוכלים, לפני האכילה, כדי שיהיה יותר טעים
ונוח.
מתוך הארוחה שאכלו האדם והילדה על יד הבריכה, השוקולד היה עשוי
מצמחים, ומחלב, שזה בא מחיות. אפשר לאכול חלב של חיות מבלי
להרוג אותן. הנקניק בא רק מחיות, אבל בשביל להכין נקניק מחיות
חייבים להרוג אותן. ואחר כך לקצוץ אותן. הגבינה עשויה גם כן
מחלב. העשב שהכבשים אכלו הוא צמח. אנשים לא יכולים לאכול עשב.


8.
האדם והילדה סיימו לאכול והתכרבלו מול האש. הם התכרבלו
בשמיכות, כדי שלא יהיה להם קר. אם יצורים חיים מתקררים מדי, הם
גם נהייה יצורים מתים.
הם נרדמו.
הם חלמו חלומות, כל אחד בשפה שלו.
הכבשים גם נרדמו, אבל לא חלמו חלומות.
בחלום של האדם הוא היה בתוך סירה קטנה בים, ומסביבו שחו כבשים.
הם שחו במעגלים מסביב לסירה, ויצרו מערבולת. מתוך המערבולת
יצאה ילדה. הילדה דמתה לילדה שהצילה את האיש ועכשיו ישנה לידו,
אבל היא דמתה גם לעוד הרבה ילדות שהאיש הכיר. הילדה בחלום אספה
את הכבשים לעדר, והפסיקה את המערבולת. לילדה בחלום היו
סנפירים.
הילדה לא חלמה על ים, היא אף פעם לא ראתה ים, כי כל חייה חייתה
במדבר. היא חלמה על האדם. בח...ום האדם קפץ מהמצוק ממנו הוא
נפל לפני זה, באמת, אבל הוא נשאר לרחף באוויר. הילדה הושיטה לו
יד בחלום, והוא לקח את ידה והרים אותה והם טסו יחד.
בחלומות לא תמיד פועל כוח המשיכה.

9.
כדור הארץ המשיך להסתובב גם בלילה. זה קרה בגלל כוח ההתמדה.
האופק המזרחי התקרב לכיוון השמש, עד שהיא נחשפה וקרניים
ראשונות חדרו לאטמוספירה. האוויר עוד היה קריר והיה נעים לאדם,
לילדה ולכבשים. הכבשים התעוררו ראשונות. הן השמיעו קולות
"מהההה", כי זה מה שהן מצאו לנכון לומר.
הילדה והאדם התעוררו לאחר מעט זמן, מהאור ומקולות הכבשים. כשהם
קמו הם היו צמודים. הם נצמדו בלילה מתוך שינה. כשהם היו צמודים
הם הקטינו את שטח הפנים החשוף לרוח של גופם, ואיבדו פחות חום.
היה להם נעים וחם בלילה. האדם והילדה חייכו זה לזו בבוקר. הם
רחצו את הפנים ואת השיער שלהם במי הבריכה. הענפים שהילדה
הבעירה בערב נהיו לגחלים, וכבר לא בערו, אך היו חמים עדיין.
האיש הביא מהתיק שלו פינג'אן מפח, ומילא אותו במים, והניח אותו
על הגחלים הלוהטים. המים התחממו ורתחו. הוא הוציא מהתיק שתי
צנצנות קטנות עם אבקות - לבנה וחומה. הצנצנת עם האבקה הלבנה
הייתה רטובה בפנים, והאבקה הייתה גבישית. הצנצנת השניה נשארה
אטומה, והאבקה הייתה יבשה. הוא שפך מתוך האבקות למים הרותחים.
הוא הכין קפה. הריח של הקפה היה חזק ונעים לאדם ולילדה. הוא
מזג ממנו לכוסות זכוכית קטנות, שגם אותן הוא הוציא מהתיק. הקפה
היה מתוק וטעים לילדה ולאדם. הילדה הביאה עוד גבינה ותמרים,
והם אכלו מהם עם הקפה. זו הייתה ארוחת בוקר.
תמרים הם פרות של עץ דקל, שזה סוג של יצור חי מסוג צומח.
אוכלים אותם ממש כמו שקוטפים אותם, בלי להרוג אף אחד. גם קפה
עושים מצמחים, אבל אותו מכינים בתהליך ארוך של יבוש וטחינה.
כשהם סיימו, האדם שטף את הכוסות ואת הפינג'אן, והחזיר הכל
לתיק. הם אספו את התיק ואת הספלים, גלגלו את השמיכות, כיסו את
שאריות המדורה. הם החלו לצעוד במורד הואדי, על יד הזרם העדין
של המים שזרם בו. הם פסעו ככה בואדי כמה קילומטרים, יד ביד. עם
הכבשים. הם הגיעו לשביל שחצה את הואדי. הכבשים פנו בשביל.
הילדה פנתה אתם, ממשיכה לאחוז בידו של האדם. האדם נעצר. ידיהם
נמתחו, אך נשארו אחוזות. הילדה נעצרה אף היא. האדם התכוון
להמשיך בכוון השני של השביל. לשם תכנן להגיע. שם היה עתידו.
עתידה של הילדה היה בכיוון השני, עם הכבשים. הן היו הכבשים
שלה, והדיר שלהן היה בכיוון זה. שם היה ביתה. הילדה הביטה
בפניו של האדם והוא הביט בפניה. היא חייכה, אבל עיניה לא
הצטמצמו כפי שקרה בדרך כלל כשחייכה. עכשיו עיניה נרטבו. הן
נרטבו מדמעות. דמעות היו נוזל ששמר על העיניים מיובש, וכשאנשים
היו עצובים הם הזילו יותר דמעות ממה שהעין הייתה מסוגלת להכיל,
והדמעות זלגו להם במורד הלחיים. זה קרה עכשיו לילדה. זה לא קרה
לאדם. הוא לא חייך ולא הזיל דמעות. הוא ירד על ברכיו מול
הילדה, ועכשיו היא הייתה יותר גבוהה ממנו קצת. הם התחבקו. בכל
העולם אנשים שאהבו אחד את השני התחבקו כאשר נפגשו או נפרדו. הם
התחבקו במשך דקה. אז הם קמו. הכבשים כבר התפזרו בינתיים. הילדה
חייכה חיוך אחרון אל האיש, שוב בלי העיניים, וגם הוא חייך
אליה, ואז היא הפנתה את מבטה אל הכבשים, והלכה בעקבותיהם,
בשביל. הכבשים התקבצו שוב אחריה. היא הלכה לאט והביטה בשמיים.
האדם נשאר במקומו, והביט באדמה. הכבשים אמרו "מהההה" כי זה מה
שהן מצאו לנכון לומר. הילדה והכבשים קטנו בעיני האדם. הם בעצם
נשארו באותו הגודל, ורק התרחקו ממנו. האדם ראה את הילדה
מסתובבת אליו ומנופפת בידה.
הוא נופף לה חזרה.
והם פנו לדרכם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סושי להמונים!





הטבח של במה
מפתח את התרבות
הקולנרית


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/5/99 3:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יונתן גנזי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה