זוג צעיר השתעשע לו על הדשא בצל בניין האוניברסיטה. לאחר משא
ומתן קצר, סגרו עסקת חליפין לפיה יעניק הוא לה את הירח
והכוכבים, והיא בתמורה תספק קרני שמש. הוא ינציח את אהבתו על
כל גרגר של אורז והיא תצרח את שמו מגגות בניינים.
מזה שעה הם שרועים על הדשא, זו בזרועות זה, מבטיחים ומאמינים
להבטחות שווא כאשר לפתע נפל צל על פניה. עננת תהייה הסתירה את
קרני השמש והיא התרוממה והתיישבה עם הגב מולו, מפנה ממנו את
הריק והחרדה. "אמור, יקירי" פנתה אליו בחצי חיוך, "למה אתה
אוהב אותי?"
שאלת השאלות התגוללה מעל לבה ופרצה מבין שפתיה. חכתה היא לשמוע
שוב על תכונותיה היקרות, תוויה המושלמים. מה שנאה את השבי אשר
שבו את אהבתו המוטעית.
לא רוצה שתאהב את חכמתי, שמחתי. פניי עפר, גופי קש. תאהב אותי.
אותי!
השאלה הדהדה בדרכה בין שפתיה הפשוקות, כמהות לתשובה, מבכות
אכזבה. אותי. "למה אתה אוהב אותי?"
הוא מצמץ.
היה אחד שענה 'עיניך. הן מהתלות בי.' היא שלחה לו גלויה עם
תמונה שלהן. 'קח. תאהב'.
אחר הילל את כשרונה ומקוריותה. היא הסתגרה חודשיים שלמים ואז
שלחה לו יצירת מופת לאהוב. למעריצי חכמתה שלחה חיבורים
פילוסופיים ומטאפיזיים, פירות תסכולה.
גופה חולק להמונים בפתקי פרידה.
נפשה נמרחה על פני בדים אינספור.
'מצטערת' הייתה אומרת בחיפזון.
היא ראתה את מבטי כולם הולכים שולל, מסתירים אותה עצמה מאחורי
יופי וחן. היא הרגישה עצמה נעלמת תחת הערצתם חסרת הרחמים. 'אתם
לא רוצים אותי' הסבירה, 'רק את מה ששלי. אף אחד מכם לא יודע
לאהוב!' הייתה טורקת דלתות, רצה. בורחת לשאול מישהו אחר.
עכשיו גבה מופנה לאחד נוסף והשאלה תלויה באוויר, ביניהם.
"למה אתה אוהב אותי?"
הוא מצמץ בשנית.
"כי אני יכול"