סיפורנו מתחיל, בכך שלאדי היה יום אחד, להספיק את כל מה שרצה
לעשות ב- 12 שנה האחרונות. זה מוזר, הוא חשב, אני בטוח בקשר
למה שאני רוצה, רק אחרי שכבר לא אוכל להשיג אותו. הוא חשב על
הילדה זהובת השיער בכיתה א' שהיה רוצה להחזיק את ידה בדרך
הביתה. בתים על עצים שלא נבנו, חבורות סודיות שלא נפגשו פעמיים
בשבוע מאחורי המכולת, הימים החמים שלא בילה בחוף הים ובמיוחד,
כל אותם ימים של סתם. סתם שהולך עכשיו להיגמר, לחלוף כחול בין
אצבעותיו מבלי שהספיק להטביע עליו את כף רגלו. סתם, שהיה...
פשוט סתם. אולי בגלגול הבא, הוא חשב בעצב. אולי בגלגול הבא.  
אדי ישב על קצהו של כסא עץ גבוה בחנות הכלבו, בעיירה הקטנה
באמצע הדרך בין חוף הים ומפעל הסוכר. מאוורר התקרה ניהל דו-קרב
זמזומים עם ארבעה-עשר זבובים ממורמרים שפיזזו להם מקונה לקונה.
זה פשוט, חשב, רק אחליק לי למחלקת כלי הבית, אשלוף סכין ארוכה
ממדף התצוגה ואוכל שוב להיות ילד. גברת בשמלה סגולה שנכנסה
לחנות עמדה לפתע בדרכו. "בוקר טוב, פיטר!"  גברת מטופשת, עומדת
כך מולי. "פיטר?" מסתכלת לעיניי וקוראת. אפשר לחשוב שהיא מדברת
אל.. "פיטר!" "אני אדי, גברת."  "האומנם?"  "תאמיני לי, אני
הייתי יודע אם זה היה אחרת."
"או, אד! אתה הבן של ה.. הסוכן הנוסע, הלא כן?"  היא התכוונה
לכך שאביו נטש אותו ואת אמו. אדי עשה פרצוף חמוץ והנהן. מקבלים
הרבה כסף על נטישה בעולם הזה. הוא היה בטוח. בטוח כמו שבכל
יומולדת הוא בטוח היה מקבל מעטפה מלאה כסף בלי כתובת שולח.
אולי אם באמת אגש למחלקת כלי הבית, אולי גם אחר כך אימא תקבל
את אותה מעטפה, ולא יהיה לה למי לתת אותה. בטוח כמו שכל הילדים
הלא נחמדים תמיד היו שואלים 'איפה אב'שך?' ו'מה תעשה? תקרא
לאבא?'   וכל הילדים שדווקא כן היו נחמדים אף פעם לא היו
שואלים, רק עומדים שם ולא יודעים אם לפתוח את הפה. זה היה
מאותם דברים שאף אחד לא צריך לדעת וכולם ידעו. העיירה הייתה
מלאה בכאלה. העיירה הייתה מלאה בגברות בשמלות סגולות שלא ידעו
את שמו אבל בכל זאת ידעו מי הוא ומה הוא. וכל הזמן הזה הוא
יושב ובוהה בחור הקטן שבשמלה שלה ליד הכתף, איפה שמבצבץ לו חוט
סגול קטנטן וחתיכת עור ורדרדה מציצה אל העולם. וכל הזמן הזה
היא מסתכלת על הבלורית המפוזרת שלו, על איך שהמצח שלו מתערבב
עם שיער חום מלוכלך וחושבת, שאם הייתה צעירה שוב הייתה מחייכת
אליו או קורצת לו באמת במקום לחשוב על זה מאחורי הבעה סתומה של
בוז לאימא שלא חנכה את בנה להיגיינה אישית. היא כמעט התפתתה
לומר לו שישב זקוף. אבל אז באמת תהיה בתולה זקנה. בדיוק מאותו
הסוג שקונה באותה חנות בגדים כמוה.
ופתאום, שניהם מבינים שהם בוהים אחד בשני כבר יותר מדי זמן בלי
להגיד כלום, ושניהם מבינים ששניהם ממשיכים לא להגיד כלום. ואז
אדי ממשיך לא להגיד כלום, רק לשבת על קצה הכסא, כחוט הסערה
נשען על העץ הנפוח מלחות. ואז הגברת הולכת למדפים של הבגדים
בלי לומר מילה, ומקווה לא לפגוש אותו שוב עד שתשכח מה שקרה.
ואז אדי מקווה שלעולם לא תצא מאחורי מדפי הבגדים ורק כל החיים
שלה תחפש עוד ועוד בגדים, וככל שהיא תחפש בגדים הילדים שלה
יגדלו ויולידו ילדים משלהם, שבטח גם לא יהיו נחמדים. וכל הזמן
הזה, היא תהיה שם מאחורי המדפים מחפשת בגדים לכולם, כשכל הזמן
נולדים עוד ועוד ילדים וכל המשפחה שלה תדע שזה הדבר היחיד שהיא
טובה לו. ואז יום אחד היא כבר תרצה לצאת משם, אחרי שכבר כולם
לא ירצו יותר את הבגדים שהיא בחרה להם, אחרי שהם כבר יפסיקו
להעמיד פנים שהם אי פעם סבלו את הטעם שלה בבגדים ואת השמלות
הסגולות שהיא לבשה בימי אביב, ואז היא תשלח מין מבט מפוחד כזה
לעבר היציאה. ואז אם אדי היה שם הוא היה רואה אותה וזוכר שהוא
בעצם לא פיטר והיא כבר זקנה ולא יודעת כלום יותר.
ואז, אם אדי לא היה עושה את המסע למחלקת כלי הבית כבר שנים
קודם לכן, הוא היה מרגיש קצת מרוצה, בגלל שלפחות אישה אחת למדה
לקח, וקצת לא מרוצה, בגלל שכל זה לא הגיע לה בעצם, והיא סה"כ
התבלבלה בשם ואמרה משהו שלא הייתה צריכה להגיד. לדון אותה
לחיים של חיפוש בגדים יהיה מוגזם מדי, החליט אדי. תקופת מבחן
קצרה תספיק.



רוח חמה נושבת מכיוון הפתח. רוח חמה והרבה הרבה אור מסנוור.
רוח חמה שסוחפת את אדי אחורה, והוא מתיישב על כל הכיסא, משעין
את ראשו וחולם אולי, על קיץ שעבר. ובינתיים, כשדמעות של חלום
יורדות על חברים טובים שעזבו, עוברת מולו שוב הגברת בשמלה
הסגולה, ככה בזהירות, רואה שהוא ישן, ובכל זאת מחייכת מין חיוך
קטן. חיוך עצוב של אנשים תמימים שקיבלו מרק שלא הזמינו. לפני
שהיא יוצאת ומטילה צל ענק על אדי שישן, וחולפת אל הרחוב הלוהט.



עוד אדי ישן, והנה נכנס בעל הבית הזקן, ומעיר את אדי אל היום
המתמעט בו עליו להספיק כל כך הרבה. שתי דפיקות של מקל ההליכה
על רצפת העץ המאובקת ואדי שוב על קצה הכיסא, דרוך ומתוח עד
קצות עפעפיו. "אתה עדיין כאן?" שאל הזקן בקול המשופשף שלו. אדי
היה בטוח שפעם הקול שלו היה חזק וברור ואז לאט לאט הוא הלך
ודהה, הלך והשתפשף עד שנשמע כאילו הוא מנסה לחקות מגרסת חצץ.
אדי אהב לשמוע אותו מדבר, תמיד היה מדמיין שהוא מדבר עם איזה
הר עתיק שפתאום החליט לפצות את פיו. אדי הנהן, ואז שוב החמיץ
את פניו במחשבה על ההזדמנויות שהחמיץ. "ישן על המשמר? מזל שאני
לא משלם לך!"  רק ארטיק לימון פה ושם בימים החמים של הקיץ,
חייך אדי ובלע רוק. פתאום הכל נראה לו קצת צהוב, וקצת קר והוא
חשב שאולי הוא יחזור בגלגול הבא בתור ארטיק לימון. ואז הוא
קיווה שאם באמת יחזור בתור ארטיק לימון, הוא יחזור לכלבו הזה
דווקא ולא לאחד באיזו עיירה אחרת שאולי שוכנת בין יער למחצבה.
קולות המחצבה הזכירו לו שוב את הזקן והוא קיווה שאולי גם היום
יקבל ארטיק לימון. ואולי אפילו כזה שהיה פעם בן אדם. קול החצץ
צחק והסתכל בחום על אדי המהורהר. "שמע לי בחור צעיר, אני אומר,
מצא לך עבודה שתוכל לחלום בה בהקיץ ותתמיד בה, ככה לפחות תהיה
מאושר." והנה הוא הולך, וחושב על כל החלומות שלא חלם עד סופם,
והצטער קצת שלא הקדיש קצת מחייו העסוקים לחלום בהקיץ. דפיקות
המקל הלכו והתרחקו מאחוריו, ואדי שוב התחיל להיצמד לקצה הכסא.

כבר שלוש, ועוד אין חבורות סודיות, ואין בתים על העץ ואין
גלגול הבא. יש רעם עמום של מנוע שהולך ומתחזק לשאגת דיזל ועשן.
אדי כיוון את הכסא יותר כלפי הפתח וכופף ראשו בציפייה. כנראה
שאאלץ לדחות את התוכניות שלי, חשב אדי. חריקת הבלמים המיוחלת
היא עבורו קריאתו של העולם. כרגיל בעיירות קטנות, הגורל תמיד
בא מהכביש המהיר. כמו דייג מנוסה, גלגל אדי את חוט חכתו ומשך
פנימה את הזר הכהה. "יש לכם סיגריות?" שאל בקול עמוק הברנש
במעיל האופנוענים. אדי סימן לו בראשו, בעיניים פעורות, לכיוון
המדף שמאחוריו. מכנסי הג'ינס שלו רשרשו כשחלף ליד אדי וריח של
בנזין נדף ממנו, בנזין מעורב עם עוד משהו. וורדים, אדי היה
כמעט בטוח. מעניין מאיפה בא, עם ריח של ורדים.
אולי הוא גנן, שנודד בעולם ושותל ורדים בכל מקום שהוא עובר,
ואז חוזר כל עונה ומשקה אותם, וגוזם אותם, ובכל עיירה לאורך
החוף יש שיח קטן בצד הדרך שאף אחד לא יודע איך הוא הגיע לשם.
פתאום נראה הזר לאדי בן אלמוות, הרי הוא נודד ושותל, שותל
ונודד, לא נמצא בשום מקום, אבל עדיין נשאר עם הורדים שלו.
ואולי יום אחד כשהוא כבר לא יחזור לטפל בורדים, יבואו ילדים
קטנים ויטפלו בהם ויקחו גם הם זרעים ויתחילו לשתול אותם לאורך
הכביש המהיר. ואז, אולי ישמעו על זה גם בעיירות האחרות וגם שם
יתחילו ילדים לקחת את אותו שיח אחד ולשתול עוד ועוד לאורך
הכביש המהיר ואז תהיה גדר חיה יפיפייה לכל אורך החוף, ואנשים
עם אופנועים נורא יאהבו לנסוע שם ולהריח את הורדים ואז הם
ייקחו אתם את הריח לאן שהם ילכו. וכולם יחשבו איך הכל התחיל
ואף אחד לא ידע ורק האיש הזר ישכב בקבר שלו ויחייך, כי הוא
יודע שהוא עשה את העולם מקום טוב יותר, גם אם אף אחד לא יודע
שזה הוא. ישכב ויחייך.
הזר שב וחלף על פניו בדרכו החוצה ושוב השאיר אחריו שובל מסתורי
של ורדים דמיוניים. אדי חיפש ככל יכולתו אחר עלים שדבקו
למגפיו, או כתמי בוץ על מעילו, אפילו את קטנה שתציץ מכיס
מכנסיו ותסגיר את סודו. הוא יצטרך לשאול אחר כך אם מישהו ראה
אותו מתגנב לחפור בורות באדמה, ואולי קובר שם משהו. ריח הורדים
עוד עומד באוויר ונשמעה זעקת המנוע. השמש החלה לנטות והצללים
בחוץ התארכו. רוח של אחר צוהריים שטפה את אדי והוא שוב נכנע
לחלומות אולי על סתיו.
ואז על חורף, ואביב. אביב. אביב שתמיד היה התחלה ולא סוף. אביב
שתמיד היה עם טעם מתוק של חלום שמתעוררים אתו ולא ממש ממנו.
אביב שנשאר. אביב שאדי יישאר אחריו אותו אדי. ריח מתקתק של
פרחים צהובים ואדומים פלש לתנומתו. הוא חייך בעונג עוד בשנתו.
אותו בושם קליל הפך בחלומו לחיקה של נערה זהובת שיער, והוא,
שוב חולם.


יד רכה לטפה את צווארו והוא שאף מלוא אפו את ריחה. היד התרחקה,
ואפו החליט לעקוב. מבלי להתייעץ עם שאר אדי. הוא נפל מהכיסא
בחבטה ונחת מול סנדלי עור שהכילו רגליים חמודות בהחלט. צחקוק
מוכר הגיע מעל החצאית הצהובה שמעל הסנדלים. "היי, גלו, אאוץ'"
"בוקר טוב, אדי"  "בוקר?" פתח החנות היה אפרפר-אדמדם. אדי הקיץ
לשעת דמדומים. הוא קם על רגליו, ומצא עצמו פנים מול פנים עם
גלוריה, בת השכנים החייכנית והחיננית. כבר הרבה שנים הייתה לו
ההרגשה שהיא משתעשעת בו ולא ידע למה. הערב היא נראתה יפה
במיוחד. ודאי היו אלו בגדי האביב והבושם הנעים ששמה. "אני יכול
לעזור לך במשהו?"  "בטח. אימא שלי הכינה ארוחת ערב חגיגית,
ונשברה לנו סכין הלחם, וחוץ מזה, היא כבר מזמן שמה עין על
הסכין הארוכה הזאת שיש לכם על המדף במחלקת כלי בית, תוכל להביא
לי אותה?"
בלי לחשוב אפילו, כבר הוא שב עם הסכין. "אמרתי לסלמה שתרשום.
תגיד, אתה רוצה לבוא לאכול אתנו ארוחת ערב?"  "מה? עכשיו?" אדי
עיקם את פרצופו, היום כבר נגמר, והוא עוד לא הספיק דבר.  "עוד
מעט... גם כבר חושך, ולא הייתי רוצה ללכת לבד." היא תלתה בו
עיניים.
אלוהים אדירים, עיניים.
"טוב, אני חושב. זה יהיה כמו פעם, כשהיינו קטנים, שהייתי בא
אלייך לארוחת ערב. זה היה נחמד."  "כן."
"אני רק אלך לארוז לך את זה" הוא החווה בידו עם הסכין הארוכה
שהחזיק. היא נצצה באופן מוזר לאור הדמדומים. הוא חזר עם שקית.
"בוא"
הם החלו ללכת לאורך הרחוב הראשי, הלילה כבר ממתין להם בקצהו
השני. רוח נשבה מהים, כאילו נושאת עמה רצועות מהשקיעה. אדי
התבונן בגלוריה הולכת לצדו. הוא חשב כיצד ראה אותה גדלה. כל
חייהם עברו עליהם באותה עיירה, בית ליד בית. גלוריה הרגישה בו
מסתכל, והסמיקה קצת. "מה?"
"גלו?"
"כן, אדי?"
"אכפת לך אם נחזיק ידיים?"    
"אהה... בסדר" היא אמרה בהיסוס. ידו החליקה לתוך ידה ואחזה בה
בעדינות. אדי חייך. היא פנתה אליו במבט תמה.
"זה בסדר שהשיער שלך שחור..."