אני זוכר שמיד לאחר שהחלטתי שצריך להרוג את כל הגרמנים, חשבתי,
אבל מה אעשה עם 80 מיליון גופות?
תמיד צריך ללמוד מההיסטוריה. לא ממש לחקות אותה, אבל לבדוק
באילו פתרונות בחרו אנשים ועמים מסוימים במצבים מסוימים,
וממרחק הזמן, לשבת בנחת ולקרוא כיצד הם נכשלו. כמובן שלא כולם
נכשלים. ישו הצליח. הגרמנים כמעט הצליחו. ישו לא הרג אף אחד,
לפחות לא באופן ישיר, הגרמנים רצחו מיליונים, אבל הם היו קצרים
בזמן, בטכנולוגיה, ובשלב מסוים גם לא ידעו מה לעשות עם הגופות.
נקיים ככל שיהיו, מה יש לעשות עם כל כך הרבה סבון?
חשבתי על שני פתרונות אפשריים: אפשר להרוג בכל פעם קצת. כל דור
ודור יזכה לנקמה האישית המתוקה שלו ולאחר כמה מאות שנים הם
יתחילו להצטמצם. האפשרות השנייה היתה לאכול אותם. לזבל בהם את
הקרקע. את הגידולים החקלאיים. לתת אותם לכלבים, לחתולים,
לפרות, לתינוקות. למחזר אותם, לגרוס אותם, ליבש, לפורר, לחלק,
להרטיב וליצוק מחדש, להטמיע אותם, לעכל אותם. בדיוק כמו שהם
עשו לסבתא שלי. בדיוק כמו שהם עשו לסבא. היתה גם אפשרות
שלישית, אך באותו זמן היא נעדרה כליל ממוחי. לא היה אפילו סימן
שיצביע עליה. אפשר היה גם לעזוב את הכל ולשכוח. ולא להרוג אף
אחד.
סבא שלי זוכר לטובה את מי שהתנהג אליו יפה, זאת אומרת שלא הרג
אותו או החטיף לו מכות רצח, את מי שדיבר אליו כמו ששני אנשים
מדברים, אפילו שאותו מישהו שלח בדרך זו או אחרת אלפי אנשים
לתנור. היום סבא שלי לא זוכר את הרעים. הוא זוכר שהיו רעים
ומקלל אותם בזעם מדי פעם. אבל מי הם היו? "גרמנים ימח שמם".
עדר אפור במגפיים שחורים. סבא שלי זוכר איך עזר לאחרים, איך
הגניב עוד שמיכה או לחם, איך טאטא במרץ את רצפת מבנה המגורים
העצום.
"הוא בחר אותי שאני ידאג לניקיון. 'גרוסמן,' ככה הוא אמר לי,
'אני יודע שאתה תעשה את המקום טיפ-טופ'". סבא סיפר לי את זה
פעם, כשבאתי לבקר אותו בבית-ההבראה שבמעלה החמישה. ישבנו על
ספסל מתחת לעץ, צפינו על הפרות בקיבוץ. בגלל המחלה שלו, הוא
חזר על הסיפור חמש פעמים באותו אחר-הצהריים. בכל פעם שאמר
"טיפ-טופ", נפקחו עיניו באושר, ואת צמד המילים הללו, שמן הסתם
החליפו ביטוי דומה בגרמנית (או בפולנית), ליווה בתנועת ידו
השמאלית, כששתיים מאצבעותיו חוברות למעגל ומחוות את הסימן
המוכר ל"מצוין". בפעם החמישית שסבא סיפר את הסיפור, הוא הסתכל
עלי במין מבט של הבנה שמעולם לא ראיתי אצלו. כאילו פתאום הוא
חזר לשם, כאילו הוא כבר יודע הכל. "טיפ-טופ, אתה שומע,
טיפ-טופ". ואז הוא סגר מעט את עיניו, והברק שהיה שם לרגע -
נעלם, והוא פירק את המעגל שיצרו האצבע והאגודל, ושתק.