הוא אומר לה: את לעולם לא תכתבי כמוני. היא עונה: אולי. הוא
מגחך ומגיב: אל תגידי אולי. לעולם, אבל לעולם, את לא תכתבי
כמוני.
ואז היא מתקפלת. היא מתקפלת בפינה של המיטה ובוכה. המילים שלו
מהדהדות מתוך כל דמעה שלה אז היא מנגבת אותן מהר. אבל על כל
דמעה שהיא מנגבת, מיד ממהרות לחפות עליה שתיים. היא רואה הכל
במעורפל ומרגישה כאילו גם את עצמה היא לא רואה עכשיו. אולי
היתרון היחיד, היא חושבת לעצמה, הוא שגם אותו אני לא רואה.
והיא יודעת שאין פה שום יתרון.
היא לוחצת שיניה אל תוך עצמן ואל השמיכה כדי להיות אמיצה יותר
ויודעת שזה לא ממש עוזר. היא יודעת שהוא מביט בה כי היא
מרגישה. המבטים שלו יוצרים לה כוויות בעור אז היא מתעטפת
בשמיכה. השמיכה נוגעת בכוויות וזה כואב יותר. היא נושכת את
השפתיים כדי לא לצרוח כשהיא מרגישה את המבט שלו חודר דרך
השמיכה וצורב את העור יותר חזק. היא מפילה את עצמה מהמיטה כדי
שהוא בכלל לא יגיע אליה. מתפללת בשקט שילך בזמן שהיא עוצמת
עיניים.
מהחושך הזה בפנים היא שומעת אותו צוחק. הוא פגע בנקודה הרגישה
ביותר ושניהם יודעים את זה. נמאס לה להיות קורבן אבל היא לא
יכולה לצאת מזה.
היא לא יכולה להתאפק יותר אז היא מתחילה לדבר, יודעת שהקול שלה
ירעד והיא תרגיש מעוררת רחמים. היא יודעת שהיא תתחרט אבל היא
אומרת: תפסיק. לך מפה. למה דווקא עכשיו? דווקא עכשיו כשאני...
לך מפה כבר. לך.
הקול שלה באמת רועד וכל זה נאמר אצלה מהמקום הכואב ביותר. היא
רוצה לבקש ממנו להישאר. היא רוצה להרגיש את היד שלו מונחת על
הגב שלה. את הסנטר שלו על הכתף שלה. את הנשימה שלו, כשהוא
מתרגש, על הצוואר שלה. את הלחי שלו בבוקר, עם הזיפים, צמודה
ללחי שלה. את הרגליים שלו כרוכות בין רגליה, כששניהם מזיעים.
את השפתיים שלו על עיניה העצומות, הדומעות. היא רוצה שהוא ירים
אותה מהרצפה בלי שהיא תצטרך בכלל לבקש. אבל היא אומרת לו ללכת.
הוא לא עונה כשהיא מתחננת אליו שילך.
הוא קם מהמיטה והיא מבינה את זה מחריקת הצירים. היא מציצה למטה
כדי לראות בדיוק מה הוא עושה. הוא רוכס את מכנסיו ונועל
נעליים. הוא מסתכל מסביב, מחפש את החולצה שלו, לא מעיז לשאול
אותה במצב הרגיש הזה שהיא בו עכשיו. היא מבינה לבד וזורקת עליו
את החולצה. הוא כבר מרגיש, כמוה, את הקור שיש עכשיו בין שניהם.
הוא מחפש חלון לסגור, תנור שיחמם, והוא יודע שהוא לא ימצא.
היא נושמת והבל פיה כל כך חם. הוא מרגיש. הוא יודע שהיא זורקת
אליו להבות רק כדי שיתרצה ויצא משם. הוא יוצא תוך כדי שהוא
מכפתר את חולצתו ורגע לפני שהוא טורק את הדלת הוא נזכר שכמעט
שכח. הוא פונה חזרה אל החדר כדי לקחת את כתב היד.
ואז הוא יוצא. הוא לא טורק את הדלת. סוגר אותה בעדינות.
היא מדמיינת שהיא שומעת אותו אומר לה: סליחה.
ובכל זאת יודעת שזה רק הדמיון שלה.
וברגע שהיא מפסיקה לשמוע את צעדיו המתרחקים היא צורחת. היא
צורחת אל כל הדמעות ואל כל הלהבות ואל כל הנשימות שעברו
ביניהם. היא צורחת ובקושי שומעת את הטלפון מצלצל.
זה העורך. הספר השלישי שלך יצא היום לחנויות, הוא אומר לה.
אולי כדאי שתלכי לראות לפני שהוא נעלם מהמדפים.
היא מניחה את הטלפון חזרה במקומו ומביטה בו עוד כמה רגעים. אחר
כך מתלבשת ויוצאת לרחוב. רוצה לראות את הספר. רוצה לראות בן
אדם אמיתי קונה אותו.
היא יוצאת ורואה אותו. הוא יושב בפינת הרחוב שלה על המדרכה.
הוא מקופל בתוך הברכיים שלו ובוכה. היא יודעת שהדמעות שלו
מרטיבות את כתב היד וברגע שהדמעות יתייבשו הוא ילך לעוד הוצאה.
עוד הוצאה שתגיד לו לא. ואחר כך עוד אחת.
והיא מחליטה לא להתעלם ממנו. היא אומרת: אתה לעולם לא תכתוב
כמוני.
הוא עונה: אולי.
היא מגחכת.