אתה ניכנס הביתה לאחר יום עבודה קשה בקומפלקס, מאחר וסביר
להניח שאישתך כבר ישנה אתה כהרגלך משתרע לך על הספה, מרים את
רגליך על הדום, מרשה לעצמך את מנת האלכוהל המהולה ברחמים עצמים
היומית שלך.
ואז המחשבות מתחלות לרוץ להם.
"ובכן ארגואת .... עוד יום אפור וחסר כל משמעות עבר לו, נכון
שזה פשוט מופלא לחיות בכלא בטון שיצרת במו ידיך? "
"לא ... לא כלא בטון אלא כלא העשוי מזכוכוית מלוטשת ובוהקת כך
שאתה יכול לראות את המוגלה המפעפעת בנפשך מישתקפת לה מכול
קיר."
לבסוף אתה נרדם כרגיל על הכורסא, שוב חוזר על ריקוד המוות הקטן
של השיכחון המרפא שמביא איתו את המרגוע שבשינה, נתיב הבריחה
שלך, דרך הפחדנים.
האורלוגין מתקתק ברקע... תיק תוק .... תיק תוק... תיק תוק....
ב ו ם! אתה מתעורר מהחלום.
הפיצוץ היה של הרעם, שניה לאחר מכן עפעפיך הדלוחים משינה
ניפקחים... הישר לתוך עיניו הבוהקות באור כחלכל מן הברק של
המטורף שקשר אותך לכורסא.
אתה מסיט את ראשך הצידה בבהלה (וגם בתיקווה שהרי אוליי זה
עדיין חלום?) רק בכדי לגלות את ראשה הכרות של אישתך יושב לו על
המיכתבה דם... אלוהים כל כך הרבה דם ... ניגר ומטפטף על כל
נייר המיכתבים הנושא את שימך עיניה מביטות בך בזעם קר ושערה...
"רגע איפה השיער הארוך והיפה של אמילי???" עינך מתרחבות להם
באימה לכשאתה מבין את גודל הזוועה ראשה נוסר מעל למצח, אדים
קטנים מרחפים להם החוצה בתנועת ספירלה עת חומם הלוהט פוגש
באויר הלילה הקפוא, פיסות קטנות של תאי מוח ניגרות מן הקצה וכל
החדר מלא בשבבי גולגלת.
אתה מסיט את מבטך מהר לרצפה רק בכדי לגלות מקדחה חשמלית פשוטה.
ראש המקדח שחור מנוזל הדם שהתקרש על הקצה.
ללא שליטה אמיתית, כמו מעין אינסטינקט ראשך סב לו על צירו חזרה
אל עבר שאריות פרצופה של אישתך, אתה פשוט מוכרח לדעת, מוכרח
להבין, ואז מלוא גודל הזוועה נגלה לך לכשאתה מביט ישירות
לעיניה, זוג אישונים הפעור בכאב על אנושי, על פניה היפות
מסורטטת העויה של סבל, "אלוהים היא הייתה חיה בזמן הניסור",
"לא לא ניסור אלא תהליך כאוב וארוך שנמשך זמן ארוך שבו הוא קדח
מאות פעמים אל תוך ראשה עד נשארו פיסות מעטות מן החלק העלין של
הגולגולת שלה", ניצונוץ מאור הירח שמתגנב לו דרך חרך בחלון
מושך את תושמת ליבך, עינך נודדות להם מטה, מתעכבות לשניה על
חלקה האחורי של המיכתבה המשובץ כפסיפס בגדילי עור קרקפת, עדשת
העין שלך גדלה לכשעינך נתקלות ומתמקדות במקור הניצנוץ, השפתים
המלאות והחינניות שלה משוכות כלפי חוץ כאשר שורה של חורים
שנקדחו בעור הרך שמעל השפה העליונה והתחתונה שלה שביניהן עובר
לו חוט מתכתי שנעלם בתוך פיה וחוזר אל אויר העולם בלחי שמאל
השסועה שלה שם הוא קשור.
אתה לפתע תופס שפיך פעור בצעקה הנובעת מאימה מוחלטת כבר מיספר
דקות האין זה מוזר שכל מה שיצא לך זה פעייה חלושה?.
אתה מביט בצללית בקצה החדר הוא מתקרב אליך לאיתו כמו נמר הסב
סביב טרפו, שוב מבליח הברק מצית את הצלקת הלבנה שעל לחי שמאל
שלו במן גיחוך אכזרי הנובע מן הסתם מן ההנאה הסדיסטית שבה הוא
מוצא את פורקנו, למרות זאת ההנאה לא מגיעה לעיניו שהם ירוקות
מימיות וקרות יותר מן האפלה ששוכנה בכל גרם בגופו.
הנה ! הוא מגיע ולרווחתך הרבה עובר אותך, רעד חסר שליטה עובר
בגופך לכשהוא עובר מאחוריך, וממשיך לכיוון המיטבח, אתה שומע
רעש נפץ ואת דלת המקרר נסגרת, שניה לאחר מכן הוא חוזר והולך אל
עבר ראשה של אישתך ושופך אל תוך ראשה הפעור קוביות קרח, הוא
מוציא מכיסו הימיני תיבת עץ קטנה ושולף ממנה מיטפחת קטנה אותה
הוא כורך כסינר סביב צוארו, כפית מכסף טהור ומילחיה שאותם הוא
מניח על המיכתבה.
הוא נראה כנזכר במשהו והולך אל עבר חדר השינה, רעש מחליא של
ניסור נשמע ברקע ולאחר שנייה הוא חוזר עם שניי האגודלים של
אישתך .... אלוהים האגודלים היפים והמטופחים של אישתך הצבועים
בדקדקנות בלק.
הוא מניח את האגודלים בחלל הגולגולת, לאחר מכן הוא מרים את
המקדחה ומחליף את הקדח בקדח מרושע למראה,קדח עגול ומלא
שיניים.
הוא מניח את הקדח את תוך חלל הגולגולת ומפעיל את המקדחה רעש
מזויע של ריסוק נשמע ברקע בזמן שהוא משתמש במקדחה כמעבד מזון,
עוצר רק בכדי מידי פעם להמליח את התערובת.
הוא גורר כיסא ומתישב מולך, ברור למדי שהוא נהנה הנאה חולנית
מכל רגע ורגע, הוא מרים את הכפית מן המיכתבה ועורם עליה מנה
נדיבה של החומר אתה רואה שהכפית מלאה בפיסות בשר,
ציפורנים,ותאי מוח וכמובן שהתערובת נוזלית למדי.
הוא מתחיל לאיטו לאכל.... תוך כדי שהוא מאביס את עצמו אתה
מבחין מידי פעם בבוהק לבן בבלילה, פתאום נוגה על פניך ההבנה
שאילו שבבי עצמות מן האצבעות של אמילי שלך.
הסערפת שלך מתכווצת בחוסר שליטה ואתה מקיא את נישמתך על כל
הבגדים שלך.
אתה רואה את האושר בפעם הראשונה נוגה בעינים הקרות שלו.
לאחר זמן שנראה שנמתח על גבי דקות אינסופיות של גהינום, הוא
עוצר לפתע מרים את הסינר באחד מהפינות המוכתמות שלו אל עבר
קצוות שפתיו בכדי לנגב מעט חומר אפור שנקווה שם ומדבר בפעם
הראשונה.
הוא מתקרב איליך ולוחש לך בתוך האוזן בקול רך
עתה תורך, הוא
מנסה להוריד את הראש של אמילי מן המיכתבה ולאחר מיספר ניסיונות
עקב העובדה שהדם נקרש סביב הראש הוא מצליח לעקור את הראש החוצה
הראש יוצא בקול של שיחרור ואקום.
אתה שומע את הכיסא נגרר והוא מתישב על ידך מרים לאיטו את הכפית
ומתחיל לנסות להאכיל אותך, שנייה ליפני שה"מזון" מגיע אל פיך
אתה מסיט את ראשך הצידה ונושך את ידו ולתדהמתך הוא מחייך וקם
מן הכיסא, והולך אל המיטבח אתה שומע מאחורי ראשך קולות של
מגירות נפתחות ונסגרות, ארונות נטרקים,ואז רגע של שקט שבו נתן
לשמוע את האורלוגין ממשיך בתיקתוקו באדישות שמקפיאה לך את הדם,
זעם ניצת עמוק בתוכך לעזעזל! כאילו מאומה לא קרה... אתה שונא
את השעון הזה, שנייה לאחר מכן הוא חוזר עם ארגז הכלים הישן שלך
ולאיטו כאילו יש בידיו את כל הזמן שבעולם הוא פותח את המיכסה
ולאחר מספר דקות או שניות של חיטוט הוא שולף שלושה כלים תופסני
עץ, פטיש, ופלאיר.
הוא מניח את ידו משני צידי הלחי שלך ולוחץ בחוזקה כופה עליך
לפתוח את פיך לאחר מכן הוא מכניס את תופסן העץ אל פיך הפעור
ודוחס אתו כך שהוא ממקום בכח בין החלק העליון של הלסת לבין
הלשון ומסובב את הבורג עד שנישמע קול פיצוח של הלסת הנישברת
שלך, הוא משאיר שם את התפסן.
אתה מרגיש כאב איום שכמותו לא חווית מעולם מהול בטעם החלודה של
התופסן,הוא לוקח את הפטיש ומתחיל בשיטתיות לשבור לך את השניים
הקדמיות, לפתע כל העולם משחיר עת אתה מאבד את הכרתך אתה חוזר
לעולם של כאב, הוא מזריק לך חומר צהוב עת שהוא ממלמל זה לא כיף
אם אתה מאבד את ההכרה, לאחר מכן הוא לוקח את הפלאיר ומתחיר
לשבור בעזרתו את השניים הנותרות בדיוק באותה התנועה שאתה הייתי
מוציא מסמר שהתעקם, תופס בכל הכח בראש המסמר ומטה את היד שלך
כלפי מטה עד שהוא היה מתעקם ויוצא.
לאחר שהוא מסיים הכפית חוזרת הוא מאלץ אותך לאכל את יתרת
הגוגולת טעם של דם מהול במוגלה יורד לאיטו במורד גרונך בזמן
שאתה נחנק ומפרפר בחוסר שליטה עקב העובד שנתקעו לך מיספר חלקי
שינים בחלקו האמצעי של הגרון לרוע מזלך החמר הנוזלי למחצה
הסרוח והמלא פיסות סיבים שאתה לא רוצה לחשוב אפילו מה הם שאותו
אתה נאלץ לשתות גורם לכל לרדת במורד גרונך, לאחר מכן הוא שוב
אומר בקול נמוך וחד, השארתי לך את הטוב ביותר הוא מוציא מצת
ומחמם את הכפית מול עיניך המשתאות.
לאחר שראש הכפית מלובן מחום הוא מכניס אותו לעיני אישתך
בדיקנות של מנתח הוא מוציא את גלגל העין שלה, קול המזכיר טיפת
מיים הנופלת על מישטח חם נישמע בחלל החדר וריחות של בשר ושיער
שרוף מגיעים לאפך בשעה שידו הרועדת מאכסטזה נוגעת בטעות באחד
הריסים.
לאחר שהוא מאזן את גלגלי העינים על גבי הכפית הוא מוציא שוב את
המצת ומניח את הלהבה מתחת לכפית עד שהבלילה מגיעה לנקודת
הרתיחה ואז הוא שופך את הבלילה במורד גרונך, גורם לך לכויות
איומות בגרון.
איך שהוא מוציא את התפסן מהפה שלך אתה מנסה להתחנן שהוא יהרוג
אותך, כל ניסיון להזיז את פיך מלווה בעקיצות של כאב חד.
אתה מצליח רק להוציא כמה הברות בלתי מובנות מעוררות רחמים.
פניו נקפצות בחצי חיוך קר "אז שמת לב שאתה מסריח?".
אתה מבין שעשית את צרכיך ללא שליטה מתי שהו.
לאחר מכן הוא מחפש במיכתבה שוב וחוזר אליך עם דיו ונייר "מה
ניסית לאמר" הוא שואל ואתה מבין שהוא לא הולך להרוג אותך מהר
בישבילו זה הנאה רצופה ולכן במקום לכתוב "בבקשה תהרוג אותי
"אתה כותב "למה אני?".
ואז הוא עונה: "כי אתה עובד שם".
הוא מוציא מכיסו זוג מזרקים ומפרק מקצוותיהם מחטים עם הברגה
מפלסטיק, הוא מפשיל את מיכנסיך וביגדיך התחתונים פיסות של צואה
נמרחות על רגליך עת אתה מרגיש את התחתונים הספוגים שלך
יורדים.
הוא אוחז את שק האשכים שלך בידו השמאלית, מחלל את הממלכה
הפרטית הבנויה מתילי בשר רך שהיתה שיכת רק לך ולאמילי, ובידו
הימינית הוא דוחף בגסות לכל אחד מהאשכים שלך מחט, דם מתחיל
לבקוע מקצוות הפלסטיק של המחטים וזולג כה מהר עד ששניה לאחר
מכן כבר אי אפשר לראות את הפלסטיק אלא רק שני חניתות כסופות
המשגרות מזרקות של דם.
הדם לא מפסיק מלפרוץ ולאט לאט מתחילה להיוצר לה שלולית,הוא
בדרכו אל היציאה סוגר את כל התריסים כך שנוצרת אפילה גמורה,
אתה לא מסוגל לראות אפילו מילימטר אחד קדימה אתה חש בזרם אויר
קר של תנועה בשעה שהמיפלצת מגששת את דרכה החוצה, ואז הוא מפטיר
מתוך האפילה "יקח לך איזה יום יומים למות מאובדו דם, אני לא
מפחד שתצעק, אתה מוזמן לנסות".
ואז הוא צוחק... אלוהים הצחוק הזה... הצחוק הזה יחרט במוח שלך
עד סוף ימי חייך צחוק מזלזל ומתגלגל צחוק שמכיל בתוכו טירוף
והנאה צרופה, צחוק של השפלה ומוות... צחוק הבוקע מתוך האפילה.
חרך של אור קלוש ניכנס אל החדר בזמן שדלת הכניסה נפתחת, סדק
שהולך ומתרחב, ואז שוב מצטמצם אל הלא כלום משאיר אחריו רק
ניצנוצי רפאים בעינים שלך, משאיר אותך לגסוס באפילה לבד.
והאורלגין ממשיך את תיקתוקו האין סופי כאילו לא קרה כלום...
תיק תוק .... תיק תוק... תיק תוק.... תיק.
אתה מתעורר בבוקר בכורסא תודה לאל זה היה רק חלום.... בום!!!
אתה חש כאילו שתי שמשות התפוצצו בתוך הראש שלך אתה מתעורר לתוך
ים אין סופי של כאב בילתי פוסק שמגיע במחזורים מבחילים
המתחילים בין רגליך ועולים עד לראש בפעימות של כאב שאותו אתה
לא יכול לסבול אתה מנסה לזעוק ומגלה שצינור פלסטיק תחוב בתוך
גרונך, מבעד לאניצי הכאב אתה מצליח במאמץ עילאי לזהות וילון
לבן שכתוב עליו "בית חולים גבירתינו הנאווה".
אתה שרדת והוא
ישלם.
"אני עוד אזכה לצפות בניצוץ החיים נכבה לאיטו בעינים הירוקות
הללו" אתה מבטיח לעצמך חרש בזמן שחשיכה הברוכה שוב אוספת אותך
אל חיקה המחבק שמביאה הרפואה המודרנית.
"אור".... .... "בוהק"..... "אור".... "תסיגרו את האור המזורגג
הזה"... אתה מנסה לאמר אבל מסיכה כלשהי מונעת מימך את יכולת
הדיבור מבעד לעפעפיים סגורים למחצה אתה מנסה להביט סביב, אתה
שוכב על שולחן מכוסה בנייר ירוק, מעליך ישנה מנורה שמחוברת
לזרוע מתכתית שבתוכה ישנם מספר מנורות שמשגרות אלומות כאב הישר
אל תוך המוח שלך, מימנך עם גבו אליך ישנו אדם לבוש חלוק ירוק
ועל פניו הוא לובש מסיכה לבנה משוחח עם אדם שממוקם מחוץ לטווח
הראיה שלך, אתה שומע שיברי שיחה "הארי אנו מתקינים פרוסטזה
מסוג אר.ג'י 90 היום הלא כן?
"בהחלט"
"אחות הסוביקט קיבל טטרובנקולין ?"
קול נשי עונה:"כמובן דוקטור"
"בחור מיסכן, אני לא מרחם על מי שיאלץ לאמר לו שהקרובה היחידה
שלו נפלה קורבן גם כן"
"כן... (הוא לוקח נשימה עמוקה) אני מקווה שיחסכו ממנו את
התיאורים של הנסיבות שבהם הארוע התרחש"
במשך כמה שניות אתה מנסה לעכל את מה שעבר דרך תעלות השמיעה שלך
אבל לא הגיע למוחך אלא ישירות אל מעמקי ליבך.
א מ א .... הם הרגו לי את אמא... הם לקחו ממני הכל ולא
השאירו דבר.... הם הרגו לי את
אאאאאאאאאאאאמממממממא
בשלב זה אתה מאבד שליטה ומנסה לזוז לזוועתך אתה מגלה שהבטן של
פתוחה לרווחה, אתה נאלץ להחזיק את המעיים שלך בידך שלא יפלו
החוצה מהתנועה הפזיזה שעשית וממהר לחזור לתנוחת שכיבה תוך כדי
שאתה אוסף את החומר הרירי חזרה אל מקומו.
אחות! נשמעת צעקה אדירה בקול מלא בזעם שאתה מזהה כקולו של הארי
"הסוביקט ע ר נייייייי"
טפלי בזה מייד.
אתה מרגיש רחש של אויר עובר לו בתוך המסיכה שאתה לובש, שניה
ליפני שהראש שלך נוחת על הכרית אתה קולט במבטך בפינה הנגדית של
החדר חבורה של אנשי sla לבושי חליפות שחורות, אתה ממקד את
עיניך על אחד מהם, שרירים משתרגים להם כמלונים, צואר מאסיבי כל
כך שאתה בטוח שגלגל של משאית לא היה עובר דרכו, כל סנטימטר
בגופו אומר דריכות עילאית, הזרעות שלו נפוחות כל כך שאין לך
מושג קלוש איך הוא נדחס לשיריון הסטנדרטי, עיניו הם עינים של
אדם שראה כבר הכול ושרד בכדי לספר על זה הוא מפנה את מבטו אליך
ומבט המוות מישתנה לדאגה כנה, אתה חש כאילו שני מישקולות עופרת
כבדים לוחצים על עפעפיך שניסגרים יותר ויותר... לא אתה אומר
לעצמך בנימנום לא הכול הם לקחו נישארה לי הנקמה... העולם
מחשיך.
תיק תוק, תיק תוק, תיק תוק, האורלוגין מתקתק מחוגיו רוויום בדם
... רגע אחד אילו לא מחוגים אילו זוג אגודלים... צחוק רפאים
נשמע על רקע התיקתוקים... תיק תוק... תיק... אמילי מתקרבת
מחזיקה את ראשה הפעור הפוך מהצואר בידה... משאירה אחריה שביל
של דם ושיברי גולגולת פזורים כנסורת לכל אורך נתיב ההתקדמות
שלה, כמו ששבלול משאיר... "למה אני לא רואה כלום?" פיה מתנועע
ואומר אתה עונה "כי העינים שלך בבטן שלי" רעש מקדחה.... תוק...
תיק... השארתי לך את הטוב ביותר אומר המטורף... תיק תוק, תיק
תיפ... תביפ... ביפ... ביפ.... רעש קוצב הלב שאתה מחובר אליו
מתערבב ברעש השעון מהחלום שעתה חלמת, אתה מפלבל בעינך מנסה
להוריד את קורי העכביש של השינה.
אלוהים אני משתגע, האם זה חלום? האם זה החלום מתוך החלום? או
שמא המציאות היא החלום שאילו אני נכנס כל לילה? אני מפחד
להרדם, מפחד לחזור להיות קשור לבד באפילה שרק ראשה המבותר של
אישתי ורעש התיקתוק מארחים לי לחברה, מפחד להישאר ער ולגלות
מציאות שבה אין לי דבר.
משהוא בתוכך פשוט נישבר לאלף רסיסים אתה יכול ללחוץ על אדם עד
גבול מסויים, לאחר מכן הוא ישבר.
לאחר מאבקים פנימים אדירים שבהם היו תקופות ארוכות שבהם היית
אפאתי לסביבתך ולגופך הדחקת כל נטיה לדאגה עצמית כל זאת בזמן
שצבא של פסיכולוגים ופסיכיאטרים מנסה לדובב אותך במילים
ובתרופות ונכשל, שכן מאחר
ואתה נעלת את הויותך בתוך עצמך רק
את אוחז במפתח ורק את מכיר את הדרך החוצה מנפתולי נפשך, לבסוף
הדרך החוצה נגלתה לך, למעשה המעגל נשבר בנתיב מאוד צפויי,
בעזרת הדבר היחידי שנשאר לך נקמה, זה מה שמחזיק אותך היום וזה
מה שמחזיק אותך מחר.
שכן במהלך הנוירזה איבדת אפילו את שלושת הדחפים ששלטו בחייך
הקודמים: "הצורך בכוח ובשליטה על בני אדם אחרים", "הצורך לנצל
אחרים ולהפיק מהם תועלת", "הצורך בהכרה וביוקרה חברתית".
תהליך הבניה העצמית הושלם, ההבעה החלולה והמרוחקת בעינך חזרה
להיות צלולה, אבל עדיין ישנו האספקט הפזיולוגי-רפואי וזה לצערך
עדין בתהליכים.
בזמן שגופך היה עסוק בריפוי במוחך פשה סרטן החוסר סבלנות,
רגליך נמלאו עקצוצים עקב זמן ממושך של חוסר פעילות.
ד"ר מתי מתחילים כבר לעזעזל בפיזיוטרפיה? שאלת בפעם המיליון.
"לכשהזמן הנכון יגיע" ענה הרופא בסבלנות על אנושית.
"הזמן הנכון הוא עכשיו דוקטור" הנה תראה: אתה מוצא את עצמך
אוחז בשני ידיך שנראים רזים וחיורים בעיקבות זמן ההחלמה הממושך
בשני צידי המיטה, ומנסה לרדת.
"לאא! עצור! חכה רגע" צועק הרופא.
אך כבר מאוחר מידי אחד התפרים בבטן שלך נפרם ושוב מתחיל לזלוג
לו דם אדום כיין, נספג ויוצר כתם ההולך ומתפשט על הפיז'מה שלך,
כשעווית של כאב חוצה את גופך כמו ברק ידיך נרעדות ופוגעות
בבקבוק המים הניצב ליד המיטה שלך, הבקבוק טס לו אל עבר הרצפה,
ונוחת ליד חיבורי החשמל שמתחת למטה שלך, הבקבוק מתנפץ על הרצפה
בקול מתפוצץ, רעש של חיבורי חשמל מתקצרים מגיע על אוזניך כעדת
דבורים שהוטרדה ממנוחתה.
תוך שבריר שניה משתררת לה חשיכה בחדר,
לא!!! לא שוב...
לבד... דם... חושך... כאב...
כחצי דקה שנתפסת בעינך כנצח לאחר מכן שוב אתה רואה את הברק
מבליח בעיני המטורף, הוא מחזיק בידיו גליל פלסטיק שבקצהו סיכה
נוצצת באור כחול, מביט בך וצועק אחחחחחחות לחדר 18 מיד!
צחוק עצבני נפלט מפיך שהקלידסקופ מיסתדר כמו שצריך, בסך הכל
הגנרטור חזר לעבוד ותאורת החרום בצבע כחול נדלקה והרופא מעונין
לתת לך זריקה להרפית השרירים, כבמטה קסם אנשי sla באקדחים
שלופים נישפכים מכל עבר אל החדר הלבן.
"הכל בסדר" אומר הרופא אל אחד האנשים שלצד שריונם יש יותר
צבעים מלשאר.
ואתה מגחך חושב לא .. בהחלט לא הכל בסדר.. ושואב כח מהמחשבה על
הדברים שתעולל לו לכשתתפוס אותו, מאותו היום לא שמעו הרופאים
את ארגאות מתלונן יותר שכן את זמנו הוא בילה בתיכנון.
לכל אורך ימי חיים לא ראו הרופאים תופעה שכזו, ארגות אמור היה
לעבור חצי שעה של פיזיותראפיה ביום.
הוא התחיל משלוש שעות רצופות, הוא היה נופל על מסלול ההליכה
ושוב קם וחוזר כשניצוץ של נחישות על אנושית משתקף בעיניו,
שאמרו לו לעצור ולנוח מעט הוא רק הגביר את הקצב.
כאשר למד שוב ללכת התחיל לרוץ על מסלול ההליכה, פעמים שבר את
הפיקות בכל ברך,בכל פעם חזר יום לאחר מכן עם ברך חבושה ומאחר
ולא יכול היה ללכת ולא הסכימו לתת לו כיסא גלגלים שכן רצו שהוא
ינוח אז הוא דילג אל חדר הפזיוטרפיה שלא יכול היה לדלג הוא זחל
לשם ואימן את זרועתיו, כשהכול התאחה הוא אמור היה לשרוץ שם
שעתים ביום.
הוא בילה שם כל דקה של זמן שבו היה ער, ארגות בנה לעצמו תכנית
אימונים, הם רצו שאני לא אקשה על עצמי פההה אני אראה להם מה
זה.
תוכנית האימונים שהוא שם לעצמו היתה רצחנית אבל האפקטביות שלה
כבר לא הייתה מוטלת בספק אפילו הפזיוטראפיסט האישי שלו כבר
נואש מלהתערב במה שהוא העביר את עצמו, הוא היה רץ על מישטח
הריצה כאשר המישטח היה מכוון למהירות מכסימלית עד שכל נשימה
הפכה לכאב צרוב ומתמשך בריאות שלו ועדיין הוא המשיך עד שעלו
לנגד עיניו נקודות שחורות מחוסר חמצן וגם זה לא גרם לו לעצור
הוא עצר רק כאשר לא היה יכול לנשום והיה על סף העילפון, ואז
ללא הפסקה היה עובר לכפיפות בטן כה רבות שלא היה מפסיק גם
שביטנו שרפה יותר מכבשני הגהינום בעצמם אלא עד שהוא היה נופל
ומקיא את נפשו על ריצפת האסבסט הקרה ואז הוא עדין לא נתן מנוח
לגופו הדואב אלא מייד עבר לשכיבות סמיכה שאותם הוא היה עושה עד
שידיו כה רעדו ולא יכלו לשאת את משקל גופו וסנטרו היה נחבט
בחבטה עמומה בריצפה, ואז מבטו היה משנה את מיקודו מקרין
תכליתיות וזעם כה רב שאם היה נכנס מישהו לחדר בזמן הזה ומביט
בהם הוא היה נס על נפשו באימה, והוא היה עובר לשק האיגרוף
שמאותו הרגע הפסיק להיות בעיני רוחו שק-איגרוף, אלא פרצוף עם
עינים ירוקות, חובט בו ולא עוצר גם שהעור היה מתקלף מפירקי
אצבעותיו עוצר רק כאשר אגרופיו הפכו לזוג פיסות בשר מדממות
והלבן הבוהק של העצם בפרקיו היה נראה לעין, ואז הוא היה מתחיל
את השיגרה שוב מההתחלה, ישן רק שגופו דרש זאת ברוב המיקרים הוא
היה מתמוטת באותו החדר שבו התאמן, בפעמים שהוא לא התמוטת שם
הוא גרר את גופו הרופס והרצוץ על עבר המיטה שלו על פני עשרות
מטרים של מיסדרונות בית החולים ולאורך מישטח הבטון המפריד בין
בנין בית החולים לבנין שבו התאמן הוא התקדם מטר אחר מטר דוחף
בידים שאזל בהם הכח, יותר מפעם אחת שובר את ציפורניו על
המרווחים שבין המרצפות דוחף בקצוות רגליו שהתאבנו מהאימון, כל
סנטימטר עולה לו בכאב עז, עד שהיה מגיע למיטה, ושם בחוסר רצון
הניח לגופו לקרוס, ואז באו הסיוטים ושוב היתה מתחילה שיגרת
האימה, הוא בהחלט מצא פורקן באימונים הללו, אבל זה היה בונוס
צדדי שכן לעינוי העצמי היתה תכלית.
ההבעה המשועממת בעיני הרופא הפרטי שלו השתנתה משיעמום להערכה
ומשם להערצה.
ארגות החלים יותר מהר ממה שניבא הרופא האופטימי ביותר, הוא יצא
מבית החולים שביטנו משובצת בריבועים של שרירים פועמים, ידיו
היו כה חזקות שהוא קרע את שק האיגרוף עם כיתמי הדם הרבה יותר
מפעם אחת,הקוארדינציה שלו עברה עשרות מונים את הקוארדינציה
שהיתה לו ליפני שהוא ניכנס לבית החולים, הוא הלך בחן
נמרי,וחשוב מכך בפעם הראשונה מאז האירוע ראשו ניזקף שוב בגאווה
ובגאון בזמן שדלתות ההזזה האוטומטיות של בית-החולים ניסגרו
מאחורי גבו.
יצאת חזרה, אתה לוקח נשימה עמוקה ומייד מתחיל להשתעל שכן
האויור מלא בפיח, יצאת חזרה, אל ההמולה והרעש של עולם שהמשיך
בתיפקודו כהרגלו, אנשים הלוכים הלוך ושוב לעיסוקיהם חסרי
המשמעות, כלי רכב מזמזמים עט הם חולפים על פני הכביש, מוכרי
עיתונים בפינות רחוב צועקים את הרכילויות האחרונות מתחרים
בעוצמת קולם עם רוכלי הרחוב שזועקים את מרכולתם אל אוויר
הצהרים הקריר,
כאילו כלום לא קרה, כמו פרות המובלות אל הטבח
בתמימותם, אילו רק ידעו שבית החולים ממוקם פחות משני קילומטר
מזירת הפשע שפעם קראת לה בית.
אללי, אתה לא רוצה לישון שם הלילה, אתה לא רוצה לישיון שם אף
פעם יותר, בין מרצפות האימה ישנם יותר מידי זיכרונות, אבל
במובן מסוים הוא ינצח אם הוא יצליח להרחיק אותך משם, מלבד זאת
ישנם שם גם זיכרונות יפים אתה אומר לעצמך בהגיון.
אז למה ידך נרעדה רק מהמחשבה? ... ... ... כניראה קריר פה.
אדוני ? אומר הצל בחליפת השיריון השחורה שהדביקו לך מ-sla, אתה
מעכל את העובדה שכבר כמה רגעים אתה בוהה אל הרחוב.
וניכנס אל דלת הלימוזינה שהוא מחזיק פתוחה למענך.
"החלונות לא עובדים" אתה אומר אל הנהג כשמבט של חוסר הבנה על
פניך.
"ובכן אדוני", הוא מכחכח בגרונו לשניה, וגוון קולו נשמע מתנצל
"החלונות ממוגנים ואם ניפתח אותם זה לא יהיה מאוד אפקטיבי,
מלבד זאת שאין בידי את האפשרות".
הנה! מאחורי הגבעה הזאת נגלה לך בית האבדון, קנווניות מתפסות
להם על הקיר האחורי של הבית לכל אורכו, המדשאות הירוקות עדין
נראות מטופחות, שער הכניסה האחורית הולך וגדל מול עינך בזמן
שאתה מתקדם, מתגנב אל ביתי שלי כגנב בלילה אתה חושב, אבל לא
אומר דבר שכן אתה מבין את הצורך בחשאיות.
הצל מחזיק את האזניה שבאזנו ואומר "שני חבילות נכנסות".
כדור של כפור מתישב לו באמצע הבטן שלך בזמן שאתה מתחיל לעבור
את סף הכניסה, ידיך נקמצות לאגרופים, אתה נועץ את ציפורנך
בבשרך חזק, נושך את השפתים שלך, מרגיש את טעמו המתכתי של הדם
שלך, וללא מילה נכנס והולך ישירות למוסך, שם אתה הולך לחלק
שהמרת לפני הרבה שנים לסדנת עבודה ומפשפש בחיפושיך, רעשים של
חפצים עפים נשמעים להם בחלל החדר ומידי פעם קול נפץ ממשהו שביר
שניזרק הצידה בחוסר תשומת לב עד שלבסוף אתה מוצא צינור ברזל
חלול, ידיך ננעלות על הפלדה הקרה כה חזק עד שפריקיך מלבינים
ואז לתדהמתם של השומרים אתה רץ כאחוז אמוק אל עבר
האורלוגין,תיק תוק, תיק, הוא מקבל את פניך, בזמן שאתה מתחיל
לנתץ אותו לפיסות קטנות, צרחה נפלטת מפיך בזמן שאתה מתפעל את
הצינור בתנועות חתירה אל עבר המנגנון, שיברי עץ מיניאטורים
ננעצים לך בידי בזמן שאתה בשטתיות במשך 45 דקות הופך את השעון
העתיק לערמת שיברי עצים, שבהם אתה שקוע עד בירכך.
משום מה חשבת שזה יפסיק את קול התיקתוק בראשך.
כבמיתוך חלום אתה מוציא מקיבורת ידך שבב עץ שננעץ שם, הוא יוצא
לא לאיטו, בתחושת שריפה, הוא הרבה יותר גדול משחשבת, החלק
שיוצא עכשיו הוא ברובו אדום, ניתזי דם חם ודביק יורדים להם
לאיטם במרוד כפיס העץ, ואז הוא נישלף החוצה, כמו ממיזרקה מתחיל
לצאת לו הדם בזמן שאתה מניח אצבע על החור שבגופך ורץ לחפש
משהוא שיסתום אותו, למזלך תוך שניה מגיע הצל שתמיד בקרבת מקום,
מכניס את ידו אל תיק שמצויר על פניו צלב אדום.
בזמן החבישה נופלת עליך ההבנה "זה לא כאב לי בכלל", הצל מזהה
את התמיהה שעל פניך ומסביר לך שנאלצו לנתק את מעגלי הכאב במוח
שלך בכדי שתשרוד.
"כן, ובכן לא אף אחד לא שאל אותי"?, הוא מסביר לך שחתמת על
מיסמך אישור, ואתה מתרכז ואכן מצליח ליזכור במעורפל את עצמך
חותם על כמה מיסמכים.
הצינה אוחזת בך כשאתה חושב על מה עוד חתמת.
"שלום לך מר ארגואת" אומרת הדמות מקצהו השני של החדר.
אתה מזהה את מר נודביק, סגן מנהל, יד ימינך.
"שלום" אתה עונה, שתיקה מביכה משתררת בזמן ששניכם מחפשים את
המילים הנכונות לאמר שכן ביניכם אף פעם לא היה את הזיוף שמאפין
את רוב מערכות היחסים, הוא לא יאמר מישפט חסר מחשבה כגון "נו
אז איך אתה מרגיש" או "אני משתתף בצערך".
לבסוף הוא אומר בביטחון "אנו זקוקים לך בעבודה, אין מוכשר ממך
בתיכנון עלויות"
אתה מביט בו לשניה, כרגע זה הדבר האחרון ביקום שאתה מסוגל
לחשוב עליו, לכל הרוחות מעצמך אפילו כבר לא איכפת לך, אתה
מרגיש צורך לשלח אותו לאלף עזעזל, אבל זה תואם את התוכניות
שלך, ואתה תעשה הכל בישביל לעצור את התיקתוק.
חזרת שוב לעבודתך, כמה קל לשחק את המישחק, כמו פיונים על לוח
שחמט את מסדר את הכלים בכדי שתוכל לנקום.
אפילו דמעות לא נותרו לך כבר בישביל לתת, אתה נזכר איך ביקרת
בקבר של אמילי, ונורא רציתי את הטיהור שמביא עימו הבכי, אבל
הוא לא בא, למרות שבליבך בכית מספיק בכדי למלא אוקינוס, יהיה
זמן לבכות אחר כך, קודם צריך לכבות את ניצוץ החיים בעינים
הירוקות הללו, התאווה הזאת צורבת את פנמיותך, כל לילה אתה
מתעורר שטוף זיעה קרה, כל לילה אתה יושב ומתכנן, כל לילה אתה
נשבע, כל לילה אתה זועק את הויתך אל תוך הכרית, כל לילה מחביא
בתוכו אלף צללים שמהם את נס, כל לילה אתה מת אלף מיתות.
ועדין ישנם לילות שבהם ידך נשלחת בנימנום אל צד המיטה רק
בכדי לגלות שהיא ריקה, שוב ושוב אתה קופץ בהפתעה שידך ניסגרת
על סדין ריק.
עמיתך לעבודה נדהמו מהקרירות שבה אתה מפטר אנשים, בעבר לפחות
הקדשת לכל אדם כמה דקות של שיחה אישית, עם הסבר, כמובן שהם לא
מבינים את הווקום שבליבך, כמובן שהם לא מודעים לעובדה שהם וכל
sla כלי שרת בתוכנית שלך.
כרגיל מידי בוקר המזכירה ניכנסת אליך עם הדואר והקפה, כהרגלך
אתה מושיט את ידך אל צינצנת הזכוכית הירוקה שעל שולחנך ושולף
את הפותחן, ומתחיל במטלה שתימשך לערך שעה ואז שוב יתחילו שיחות
הטלפון שאיתם אתה מזיז את הדברים החשובים לך, לא לאירגון,עוד
מיכתב רשמי,עוד הזמנה לכנס,עוד הצעת יעול, וכך עם עבור הדקות
מתדללת לה הערימה.
אתה עושה הפסקה ביודעין שתאלץ לחזור אל הערימה בהמשך היום, או
הלילה שכן אתה הפסקת לישון כבר מזמן השינה לא מביעה עימה
מנוחה,כבר שנים כך זה נראה השינה לא מכילה בתוכה מזור,היום
עובר לו בעצלתים בזמן שאתה עוסק בדברים בעלי חשיבות מישנית,
כדור הלהבה שבשמים מגיע למרכזו בזמן שאתה הולך לאכל את ארוחת
הצהרים שלך, רואזליטה מגיעה עם העירויי מכניסה את הזונדה
למקומה הראוי, אתה מרגיש חומרים הנוזלים עוברים בורידיך,ואז
אתה שוקע במחשבות, ארוחת צהרים.... .... ..., " את ארגאות הישן
זה היה מאוד מטריד שאין הוא ישוב אל מול סטיק עסיסי", "ארגות
הישן העוסק יתר על המידה בתענוגות הבשרים", "ארגות הישן היה
דואג אף לניקוז מהמזכירה שלו וכישוריה האורלים", "ארגאות הישן
נפטר באותו הלילה".
השמיים נצבעים בדימדומי השקיעה בזמן שרעשי המכונית האחרונה
עוזבת את המישרד מרעידות את ענבל האוזן שלך, שקט מישתרר לו
ברחבי המיבנה נשבר מידי פעם מקולות המגפים הכבדות המפטרלים
מחוץ לדלת משרדך,מפעם לפעם נשמעת יללה מן השחור שבחוץ שאחד
מכלבי השמירה היותר צעירים נוגע בטעות בכפתו בגדר החשמלית
שמקיפה את המיתחם, עוד לילה במישרד, נו טוב לפחות אסיים עם
ערימת הדואר אתה חושב, אסיים בכדי שאוכל לנצל את הליל למען
הדברים האפלים שלמעניהם הוא נוצר, התוכנית שלך כמעט והושלמה,
צוות ביטחון אלפא עדין לא יודע את התפקיד שהוא הולך למלא, רחש
הניאון המזמזם לו בעליצות מארח לך חברה בזמן שאחד אחרי השני
המיכתבים נפתחים להם וממוינים למקומם הראויי, לפח האשפה או
לאחד ממגירות הפלסטיק המתאימות, בתחתית הערימה מונחת לה מעטפה
חומה וגדולה, בזמן שאתה מרים אותה אתה חש בחומר ספוגי על כריות
האצבע שלך, ידיך מסיטות את הפותחן במיומנות מצד אל צד ופותחות
את המעטפת, אתה מכניס את ידך פנימה ומגשש, ידך נתקלת במעין
סמרטוט שאותו אתה מוציא החוצה, וישר מפיל אותו אל השולחן כנשוך
נחש, שכן המדובר בסמרטוט לבן ספוג בדם שצרור סביב משהו לא
מזוהה, אתה גולל אותו, מגלה שצבעו של כתם הדם הולך ונעשה יותר
ויותר כהה ככל שאתה מתקדם, לבסוף נופלת לה אוזן אנושית מתוך
הסמרטוט, קצוותיה כבר בשלבים מתקדמים של רקבון, במרכזה הבשר
בצבע כחול שהולך ומשחיר עד לקצוות המתפוררות, ריח של נבלה מגיע
אל נחיריך, בתחושת קבס אתה מביט באוזן שיושבת לה על במרכז
שולחן עץ המהוגני המהוקצע שלך ולאימתך אתה מזהה את אחד העגילים
שקנית לאמילי ליום הנישואים לפני שנתיים נעוץ בפיסת הבשר
שהשחירה, אור הניאון מישתקף על היהלומים וחוזר אילך במיליון
נינוצים, קור מתגנב לו על פני העורף שלך ויורד אל שאר גופך
בצמרמורת בזמן שאתה הופך את האוזן בעזרת הפותחן, מצידה השני
חתיכות של עור נתלות להם בנקודה שבה האוזן נקצצה, ולכל אורך
גבה של האוזן מקועקעות זוג מילים.
אני מגיע.
טוק טוק טוק,נשמעת דפיקה בדלת,אתה לא מגיב, אתה בהלם, טוק טוק
טוק, יותר תובעני נשמע לו, טוק טוק טוק "מר ארגואת", הידית סבה
על צירה והדלת נפתחת לה בקול חריקה של צירים שלא שומנו מזמן,
בדלת עומד לו מר נודביק, "אולי תסע הביתה לנוח מר
ארגואת?","אתה לא יכול להמשיך ולעבוד את עצמך למוות!", "אתה לא
צר..... אה.... צר... אהם... ארג...", העינים שלו מתרחבות
באימה שהוא רואה את הבשר האנושי על שולחנך, פיו פעור בצעקה
אילמת, גדיל של ריר נתלה משפתיו ,כתם הולך ומתפשט לו על איזור
המיפשעה שלו, עיניו מתגלגלות בחוריהם והוא נופל בעילפון על
השטיח העבה בקול עמום.
התחלת לקלל, בעודך מפטיר משהו אנטומי או תיאולוגי הרגשת את
האדרנלין מפמפם בעורקיך כשגופך עושה את הלהטוט הביוליגי.
קול הצעידות מיחוץ לדלת פוסק, אלפית השניה לאחר מכן דלת הכניסה
למישרד מתפוצצת כלפי פנים כאילו ענק שלובש מגפי מתכת בעט בה,
בגילגול מרשים עם רובה טעון מקפץ לו האיש המשורין פנימה.
"מה קרה"? הוא שואל בקול חרישי,ושקט למרות הניצוץ המסוכן
בעיניו.
ללא מילים,אתה מצביע על השולחן ועל נודביק.
בזמן שהצל סוקר את השולחן אתה כורע ליד נודביק ובודק את מצבו,
הוא שוכב פרקדן על השטיח, כשאתה הופך אותו אתה מגלה אגלי דם על
פניו, מסתבר שידיו היו בכיסים והוא נפל על אפו, למעשה רובו של
האף נעלם אל תוך גשר-האף, הוא קר למגע יותר ויותר מרגע לרגע,
אתה מושיט את ידיך קדימה ומגלה שאין דופק, בידים רועדות מזיעה
קרה אתה בעדינות סוגר את עפעפיו, משחרר את האויר שעצור בריאות
שלך כבר כמה זמן ואומר אל חלל החדר "להתראות מר נודביק".
הטלפון, אתה כבר כמה רגעים מביט בו, והוא מחזיר לך מבט שליו,
זה משהו שאתה חייב לעשות, אתה מרגיש שמגיע לגברת נודביק לשמוע
על כך ישירות ממך, זיכרונות בשחור לבן עוברים במוחך, ימים
מאושרים של ארוחות ערב משותפות עם אמלי ומישפחת נודביק, ימים
של עתיד ורוד, עיתות של חלמות משותפים, ועדין המכשיר יושב לו
שם, אדיש לכאב שהולך לעבור באפרכסת, בזעם חסר מעצורים אתה שולף
את פותחן המיכתבים מהצינצנת ונועץ אותו באוזן, כשליש מתוכו
עובר דרך האוזן וננעץ בשולחן, כמה אגלי דם מרחפים להם ונופלים
להם בשורה על והשולחן, שניה לאחר מכן המעגלים הנכונים ניסגרים
להם וההבנה של מה שעשית מנדפת כל שריד של זעם מגופך, זה חלק
מאמילי שלי, הוא גרם לי לשפד את האוזן של אישתי, אמלי שלי
מתה!, דמעה אחת זולגת לה לאורף פניך ומוצאת דרכה אל הפה שלך
משאירה טעם מלוח, מייד אתה עוצר את מחשבות ההרס העצמי, שכן עד
שלא תגיע לקטרזיס שבנקמה אתה לא יכול להרשות לעצמך את המותרות,
צעקה מחרידת אוזנים של תיסכול ניפלטת מפיך בזמן שאתה מנפנף
באגרופך אל עבר השמים.
"עוד מוות להוסיף לחשבון, והוא
י ש ל ם עם ריבית
דריבית,והתהליך יארוך זמן ... הרבה זמן,ואני אגיש לו חשבונית
חתומה בדם."
אתה חושב בזמן שעיניך נופלות על הקבלה של הביקתה המבודדת
שרכשת, ועל צרור הקבלות של הציוד שהוזמן לשם, שלא לדבר על
"כח-האדם" המפוקפק ששכרת.
אתה מגלה שמעכת באגרוף ידך השני את צינצנת הזכוכית, ודם זולג
לו בזמן שאתה מוציא שיברי זכוכית קטנים ממרכז ידך, וכורך את
מרכזו של הבשר החיי המשוסף בסמרטוט, וזורק את שיברי הזכוכית
המגואלים בנוזל באדום אל פח הזבל, חרדת המציאות מתחילה את דרכה
לכשאתה חש כאילו יד עלומה הגיחה וחדרה אל החלל הפנימי שלך
ולחצה, תחושת קור יורדת לה ממעלה עורפך אל שאר גופך,בזמן שנקטר
החיים הארגמני מפסיק את זרימתו אל הסמרטוט ואתה מחליף אותו
בתחבושת טריה.
אתה חש בעץ המסוקס של השולחן תחת ידיך הממשות את קצוותיו,בזמן
שאתה עושה בדיקת מציאות,מאחד את המחשבה עם הזכרון החזותי של
השולחן, עם מוצקותו, זוקר כפה אחת קדימה, עדיין יציבה!, אין
רעידות, ובכן כמעט ולא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.