[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קיילב פנורד
/
הדלת שנפתחת מעצמה

לכאורה נראה שלא היה עליו להיהרג כלל. עד כדי כך שמזג האוויר
עצמו היה מופתע, כך נראה, והמטיר גשם באמצעו של יום שרבי מרוב
בלבול. שלושה קליעים ברי מזל מתוך צרור ארוך מצאו דרכם לנקודת
תורפה אחת בצד הגוף, בין המגן הקרמי הקדמי לאחורי בשכפ"צ, ושמו
קץ לקיום אופטימי בן 25 שנים של סמל ראשון במילואים אומלל אחד.
ורק אחד - שאר הכוח לא נפגע כלל, אף לא בפציעות קלות, והאויב
חוסל דקה אחרי אותה פציעה אומללה וקטלנית. מיד בתום התקרית
החלה שרשרת הפעולות שנהייתה כל כך נפוצה עד כי הפכה לאקונית,
רשימת המטלות הידועה של פינוי הגופה ליחידה ואחר כך למוסד
פתולוגי כלשהו, ועריכת אותן שיחות טלפון המתבצעות כרגיל במקרה
כזה, ומחברי היחידה ההמומים ועד המשפחה והחברים, גם תגובתם
הייתה צפויה ומוכרת.

שליחי קצין העיר המתינו מספר דקות, לא נוחות כלל, סביר להניח,
בין דפיקה לדפיקה על דלתה. היא הייתה ישנה אותו בוקר, בלי
משמרת מתוכננת בבית הקפה, ומרוב זעם על אותו חוצפן אלמוני שמעז
להשכימה באותו בוקר חסר דאגות, סירבה לקום ולפתוח. חברתה,
שישנה אצלה אותו לילה, היא שנשברה לבסוף וקמה לפתוח למטריד.
למראה העומדים מולה, הבינה מייד במה דברים אמורים, ובאחת
התמלאו עיניה דמעות, זולגות בלי קול על פניה שהחווירו, וכך
הלכה לבשר הבשורה לאותה נפש אומללה שחלקה דירתה וחייה עם אותו
חייל, שלמשמע הדברים קרסה במקומה על הרצפה בזעקות בכי, שם
נשארה למשך כמה שעות, ממאנת להאמין שבכזו אלימות התרוקנה פתאום
המשמעות, בלחיצה כה אקראית על הדק, ובינות לקרני השמש החמימות
שכחברתה ליטפוה בחום וברכות מהחלון, יכלה, אם הייתה מביטה,
לראות איך במידה שווה באי הסבירות השמיים בוכים איתה.

למרות שהאבלות נראית זהה בכל פעם, היה המחזה בבית משפחתו, כבכל
פעם, קורע לב. אותה נוסחה היוצרת מחזה טראגי מוצלח, פעלה גם
כאן. השחקנים הראשיים, אמא שדמעותיה כבר יבשו והיא רק ממררת
בפנים לחות ומעוותות מצער, אב הממלמל זה יומיים "לא נשאר לי
עוד דבר", ומלבד זאת לא מוציא מלה מפיו, בשתיקתו המקוטעת מתהלך
כסהרורי בין כותלי הבית, הדודים, עיניהם כבדות וגוון כהה
תחתיהן, צועקים, בוכים, מקללים, מנסים לשווא למצוא הגיון,
למצוא תכלית, מסרבים להאמין בפיתול כה אכזר ומיותר של הגורל,
באטימות הרת אסון מצדה של ברייה שמימית זו או אחרת, ופשוט
מסרבים להאמין, שחקנים אחרים עם פנים זהות, עצב אוניברסלי שאין
לו סוף או תקנה. ובחדרו יושבת היא, עם מכריו ומכריה הקרובים,
ברגע של שקט יחסי ורב חסד, מוציאה אלבומים, מספרת סיפורים
ומראה שוב את חיוכו הרחב והנצחי, מריחה עם אחותו ציפית עליה
ישן ועוד נושאת את ריחו, ואז אוספת את האחות על חיקה כשזו שוב
נשברת. כך מובילה היא חזרה גם את האב שבנדודיו הגיע גם לכאן,
מחבקת שוב את האם, אשליה אינטראקטיבית של קור רוח שקט, כי
כשתקום בבוקר המחרת למיטתה הריקה ממנו לנצח, יכה בה הצער
שבשנתה נרדם אף הוא, ולמול מלקותיו חסרות הרחמים תיפול שוב
מעונה. בינתיים האחרים מחייכים אליה בצער, מחבקים, מנחמים
כמיטב יכולתם או סתם בוהים באטימות הלומה למולם, כמעט הכל
לשווא. כבני המשפחה, נצורה היא בכאבה שרק היא והם חווים במלוא
העוצמה, ובמבצר הבנתם ההדדית הזה הם כלואים עד אין קץ, מבצר
שחומותיו לעולם לא יקרסו במלואם, ואל תוכו אין נכנס דבר, ורק
הדם השותת מליבותיהם ניגר ממנו החוצה.

ברגע קצר של שקט בין נשיאת הדברים הכואבים, האחרונים, מסביב
לגופו הכרוך בבד, מתנגנת לפתע תפילת המוסלמים של אמצע היום
ממסגד קרוב, קולו הערב והמסתלסל של המואזין, שלמרות קללות
הנאצה השקטות שסוננו בתחילתה וחוסר הטאקט המשווע של הקוסמוס
המשתמע ממנה, משרה אווירה של אימה ויראה על מאות הנוכחים,
שעמדו בשקט ברוח הנושבת בכעס וחיכו למספיד הבא. "תראה, הם
מכסים אותך!", מהדהד קולו של החבר הטוב בינות לקברים, שבור מעט
אך יחסית רגוע, כעוגן של שקט אחרי פרידתה הכואבת של אהובתו, בת
22 שנעוריה הואצו באחת עשרים שנה לעתיד, בוכה את צערה בעיקולים
חדים סביב מלותיה, מילים של אלמנה שימים רבים מאחוריה, משפטים
שסופם נורה כקליע החוצה, רעמם מועצם בהד מתעתע מסביב, ועוד אחד
מהצופים נופל ירוי ומתייפח, כאילו צרור היריות שפתח לפני
יומיים את הדלת למסדרון שנוא זה ממשיך לפצוע ולקטול.

ואני, שלמרבה הכלימה כמעט כבר אשכח אחרי כמה ימים, מביט מבט
עגום ממרומי חומת האבן עליה אני עומד, נשען על עץ זית זקן
שמציע בערך אותה נחמה שיכול אני, שותה עוד קצת מים אחרי עוד
סיגריה, הולך כשהכל נגמר לחבק אותה שוב, וחושב, מלא פחד ועצב,
על כל זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני מרגיש שאת
לבי היא לשה"
"עזוב בוא נלך
לבמה חדש"


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/02 12:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קיילב פנורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה