ירדתי למכולת של חיים, כמו בכל בוקר, לקנות חלב. זה כבר מזמן
לא המכולת של חיים, חיים נפטר לפני שלוש שנים, היום זה אורי או
מורן או רחלי, תלוי באיזה יום אני מגיע. "פיצוציה" הם קוראים
לזה. אני לא מבין, למה פיצוציה? חסר אסונות בארץ שלנו. ראיתי
את כותרת העיתון, חייל נהרג. חשבתי על דן, נכדי בן השלוש. גם
הוא יגיע לגיל 18 מתישהו, חשבתי, אני מקווה שאז יהיה פה יותר
טוב.
מזמן הם לא באו לבקר אותי, גילה שלי ובעלה, ומזמן לא ראיתי את
דן.הם אומרים לי שקשה למצוא חניה ליד הבית.
האמת, אני יודע שהם לא רוצים לבוא, הם חושבים שקצת השתגעתי
בזמן האחרון, מאז שיוכבד נפטרה, לפני 543 ימים. הם פוחדים על
הילד.

התחלתי להסתובב ברחוב, עם השקית בידי. אני מזמן לא מבין מה
שקורה פה, לא את המוזיקה, לא את הלבוש ולא את הצורה של החלב.
הגעתי לטיילת, ליד החוף בו ראיתי את יוכבד, בפעם הראשונה, לפני
53 שנה. ירדתי לחוף, אנשים הסתכלו עלי, מי זה הזקן הזה עם
החליפה שהולך בתוך החול, הם בטח חושבים. פה, פה ראיתי אותה,
משחקת בכדור עם אחיה הקטן, איזה יפהפייה היא. מוקפת באור.
הרגשתי את הצביטה בלב, לא, לא של הקוצב, הרגשתי את אותה צביטה
שהרגשתי אז לפני 53 שנה, אני מתגעגע ליוכבד. איך שהיינו יושבים
ליד הטרנזיסטור והיא הייתה מלטפת לי את הראש. איך הייתה עומדת
בחלון, מנופפת לשלום לגילה וצבי בדרכם לבית-הספר,  איך היינו
רוקדים וואלס. איך נשארתי פה לבד.

הוצאתי את המטפחת מהכיס, ראשי היה מכוסה זיעה, ניגבתי אותו בין
שאריות השיער שעוד יש לי. אני זוכר שפעם אימא שלי, ז"ל, הייתה
נלחמת בי שאלך להסתפר. היום, אין מי שילחם בי וגם אין מה
להסתפר. נהייתי קצת עייף, אינני רגיל ללכת כל-כך הרבה, התחלתי
לחזור לביתי. הסתכלתי ברחוב על החנויות.כולם באנגלית. את זה
אני באמת לא מבין, כשהבריטים היו פה, השמות של החנויות היו
בעברית, כדי למשוך תשומת-לב. היום כולם רושמים שמות של חנויות
באנגלית, גם בשביל למשוך תשומת-לב. למה גירשנו את הבריטים?
הרחוב היה מאוד סואן, האוטומובילים נסעו במהירות מצד לצד. אני
זוכר את האוטומוביל הראשון בעיר, הוא היה שייך למיכאל ברונפמן,
הקבלן. בבקרים הוא היה משאיל אותו לראש-העיר ובערב היה נוסע בו
עם משפחתו. אני זוכר שידידיי מירושלים היו באים לתל-אביב רק
בשביל הסיכוי לראות את האוטומוביל נוסע ברחוב.

הגעתי הביתה, העלייה במדרגות הייתה  קשה לי מתמיד, אני באמת
צריך להפסיק עם הטיולים האלה, גופי הוא לא מה שהיה פעם.
פתחתי את הדלת ונכנסתי, יוכבד חייכה אליי מהתמונה, הנחתי את
החלב במקרר ושמתי מים על האש להכין לי כוס תה.
ישבתי עם התה במרפסת, מהרהר. נזכרתי בכל-כך הרבה דברים היום,
האם מישהו ייזכר גם בי?...

הטלפון צלצל. ניגשתי באיטיות, והרמתי. הלו, אמרתי. "סבא?" כן,
עניתי. "למדתי היום שיר חדש בגן, רוצה לשמוע?"