כל הדרך דיברנו על אהבה. המאפרה התמלאה, הרוח שרטה
את השמשה הקדמית, המנוע ליווה אותנו ברעש טורדני, העננים
הלכו ובאו, חיילים עמדו בצדי הכביש. ואנחנו, אנחנו על אהבה. כל
הדרך. בלי הפסקה, בלי מעברי ביניים. אפילו את הרדיו סגרנו בשלב
מסויים.

יכולנו לדבר על שוברי הגלים, זה נושא שיש מה להגיד עליו.
יכולנו לדבר על תל אביב בחמש ארבעים לפנות בוקר, על הים, על
נחשולים שמתנפצים בכעס אל תוך הסלעים ויוצרים טיפות קטנות של
מלח בקו האופק. הוא יכול היה לספר לי על וואראנסי למשל. הרבה
אנשים מספרים על וואראנסי. זה מקובל היום. הוא יכול היה לספר
לי על האוסטרלית שהתיישבה מולו במסעדה מקומית קטנה על גדות
הגנגס וראתה אותו כמו שהוא באמת, הכי שקוף שאפשר. כמה שזה
הפחיד אותו. היה לה חיוך בטעם תפוז, היא ראתה מציאות שהוא לא
הכיר - קוונטית, משתוללת, כאוטית. אי אפשר להבין בו הרבה,
בעולם הזה, היא הסבירה לו. הוא יכול היה גם לספר לי על הטריפ
הראשון שלו על פסגה של הר בקצה של רכס צפוני. החיים שלו נראו
לו פתאום חסרי ערך, העתיד שלו הצטמק ברגע אחד לנקודה אפורה
בשמיים, היה נדמה לו שהוא מבין משהו. יש לסיפורים כאלה המון
כח, הם לא מתרחשים כל יום. וגם אני. גם אני יכולתי לשתף אותו
בלילה הראשון שלי בעיר הגדולה. בדמעות השקופות שהרטיבו את
כולי, בחרדה המשתקת שהקפיאה אותי. יכולתי לגלות לו על ציור של
נערה עירומה ברגע של חסד מופלא, שציירתי בשנה שעברה והחבאתי
מתחת לשידה. יכולתי לתאר לילות חסרי מובן, מלאי אלכוהול, נטולי
כיוון. יכולתי לשאול אותו, למשל, מה הוא חושב על הכיבוש.
הכיבוש זה נושא שאפשר להעביר איתו נסיעות ארוכות, ימים על גבי
לילות. יכולתי לשאול אותו אם הוא היה שם, הייתי מנסה לדלות
פרטים, הייתי מוציאה ממנו רגעים שהוא כבר הספיק להדחיק. היינו
מקללים את כל הפוליטיקאים, שרים שירי מחאה. היינו מסובבים את
הרכב ונושאים להפגין בכיכר, במוזיאון הארץ, מול משרד הביטחון.


על אהבה.
כל הדרך דיברנו על אהבה.  

"אהבה, כמו שאני רואה אותה", הוא אמר ולחץ בעדינות על דוושת
הגז, "אהבה היא אלוהים!".
אני צחקתי. אני אוהבת גברים עם שיער קצוץ, עיניים ירוקות, צלקת
קטנה ליד הגבה. אני אוהבת גברים עם תואר ראשון במדעי הרוח
וג'ינס צמוד שמבליט את קווי המתאר של הזין. אבל הכי אני אוהבת
גברים שלא מפחדים מקלישאות. ניסיתי כבר הכל, תאמינו לי.

"אהבה", הוא הדליק סיגריה ופתח את החלון, "אהבה היא כמו תמונת
נוף שיש לך בלב, כמו הציור שהיית מציירת כשהיית קטנה. זה היה
ציור חסר פרופורציות - של איש קטן , של בית עם גג משולש ועץ
שמסתיר את השמש". הוא מצץ מהסיגריה, איפר, העיף אותה אל תוך
הרוח החמה וחייך אליי.
"תמיד היה שם עץ...". הוא בהה החוצה, המכונית דהרה במאה שלושים
קמ"ש. "שאלת את עצמך פעם איך זה שתמיד יש שם עץ, בציורים
האלה?"
"לא", עניתי.
"אז זאת אהבה", הוא אמר, "זה מה שתמיד עולה לי בראש כשאני חושב
עלייה."

השמש נעלמה. הדמדומים צבעו את הנוף בצללים של אדום ושחור.
נזכרתי בשיר ישן של ניל יאנג ששמעתי בהופעה חיה בלונדון,
בצמרמורת שטלטלה אותי. רועה בדווי בעט בכבשה אפורה שאיימה
לעלות על הכביש. הייתה לו מטפחת על השיער. הוא היה יחף. מכונית
שנסעה מולנו סינוורה אותנו.

"אהבה זו תגלית", הוא אמר, "אהבה היא דבר מפתיע. זה בכלל לא
משנה כמה זמן אתה מחכה לה, כמה הכמיהה שלך גדולה, כמה נדמה לך
שאתה מוכן לה. כמו מוות! אהבה היא כמו מוות... אהבה זה ההפך של
המוות. כמו ג'ק דניאלס ודיאט קולה, כמו שקיעה בים הערבי וביקור
אצל פקיד השומה. זאת אהבה, קיבינימט..."  הוא צחק. הוא פרץ
בצחוק מתגלגל ובלתי נשלט.

     היה לי פעם איש. הוא הדבר היחיד שהיה לי אי פעם. הוא היה
מסדר את החיים שלנו על נייר עבודה ממוחשב. הייתה שם רשימה של
סידורים דחופים על הנייר הזה. את האיש שלי לא הייתם יכולים
לתפוס לעולם עם המכנסיים למטה, הוא היה מוכן, הוא רק חיכה
שתבדקו אותו. הייתה לנו רשימה ממוספרת של מטלות לשבוע הקרוב.
מטלות, הוא קרה להן. הן היו תלויות על לוח השעם בחדר העבודה.
הוא היה מסמן לידן וי גדול. הוא היה מסמן במרקר צהוב טלפונים
חשובים. פעם בחודשיים היינו מזדיינים על מצעי כותנה במלונות
ארבעה כוכבים. אני גנחתי מעליו, לפעמים הוא הצליח לגעת בי,
לפעמים גמרתי. הוא קנה לנו מדריך טיולים. הוא היה מסביר לי על
הכנסיות החשובות, על התמונות האקספרסיוניסטיות, על צמיחת
הרוקוקו, על הפילוסופיה המערבית שנכתבה בדיוק כאן, בבית הקפה
הקטן והפינתי שהיינו יושבים בו.

     עם האיש שלי הייתי קוראת עיתונים בשישי בצהרים. עם האיש
שלי הייתי מכינה פאי תפוחים. עם האיש שלי הייתי מרגישה שאני
כבר לא מרגישה יותר. זו הרגשה משונה. כשלא מרגישים יותר רואים
סרט אקשן בוידיאו. כשלא מרגישים יותר נשארים לעבוד עד מאוחר.
כשלא מרגישים יותר מורחים מיונז על פרוסה דקה של לחם, לועסים
בעיניים עצומות, שותים מהקפה, מדברים בטלפון עם חברת ילדות,
קוראים את הכתבה הראשית במוסף של סוף השבוע.  

"אהבה...", הוא ביקש ממני להחזיק את ההגה לרגע והתמתח, "יש לי
מעט מאוד דברים להגיד עליה. אני נתקע. זה כאילו נכנס לי פרור
עקשן בין השיניים. בדרך כלל אני נתקע כשאני מדבר על אהבה."
"זה מצחיק", אמרתי.
"את בטוחה?", הוא שאל.
"זה מצחיק אותי כשנגמרות לנו המילים"
"אולי", הוא קימט את המצח בריכוז, "אולי זה מצחיק, אני לא
יודע. הרי אנשים כבר אמרו את כל מה שאפשר להגיד, את לא חושבת?
אנשים כתבו על זה ספרים, מדענים ניסחו מאות מאמרים, כל השירה
הקלאסית, המודרנית, הפוסט מודרנית, אמנות פלסטית, אופרות סבון,
הוליווד, הנושא כבר כוסה מכל הכיוונים. האהבה נחקרה, נוסתה,
מוצתה. כל השגיאות האפשריות כבר נעשו, כל הטעויות נרשמו,
תועדו. אין כבר שומדבר חדש להגיד על אהבה, שומדבר..."

הבטתי בו. הוא חייך במבוכה ופתח את החלון. פתחתי גם אני. הרוח
פרעה את שיערנו, חדרה דרך חולצת הטריקו וליטפה את שדיי. היא
הייתה שובבה. היא הביאה איתה גרגירי חול זעירים, אוויר יבש,
ניחוחות זרים. הוא התרכז בנהיגה, העיניים שלו ננעצו באינסוף
במבט ממוקד. הן נצצו.

     אני זוכרת שהאיש שלי חייך בעיניים עצומות מתוך שינה. אני
לא ממש בטוחה שהוא חייך, אולי זה היו העיניים שלו שחייכו, אני
לא ממש זוכרת. הוא חלם שהוא עומד לבד בשדה התעופה. כל הדיילות
כרכרו סביבו עירומות ולחשו לו מילים אסורות באוזן. הן התהלכו
עם מגשים מלאים קיווי. כל כך הרבה קיווי. הן היו חותכות את
הקיווי לקוביות קטנות ומגישות לו אותן. אחת הדיילות ניגשה אליו
וליטפה את הידיים שלו. אני יכולה לאהוב אותך, היא אמרה לו, יש
לי את הפוטנציאל, יש לי כשרון מולד לאהוב. האיש שלי ליקק לה את
הצוואר. היא צרחה מאושר. אני יכולה להיות הדבר הכי טוב שיש לך,
היא לחשה, אני יכולה להיות הדבר היחיד שתחיה עבורו. האיש שלי
צחק. הוא צחק מתוך שינה. תראי, הוא אמר לה, את יכולה לעשות
פליק פלאק באוויר, את יכולה להזדיין איתי ואני אגיע לירח. את
יכולה לעסות לי את הגב, למרוח עליי שמנים, לכתוב לי שירים,
לקנות לי מכנסי כותנה ירוקות בחנות הכי נחשבת בעיר. הכל את
יכולה לעשות, הוא אמר לה, אבל לגרום לי לאהוב, לגרום לי לאהוב
באמת, את זה את לא תצליחי לעשות. הוא פקח את עיניו לרגע. הוא
משך את השמיכה אל מעל העורף, התכרבל בה והפנה אליי את הגב.

"אהבת פעם?", שאלתי.
"פעם אחת.", הוא השיב, "פעם אחת אהבתי כמו שאוהבים!".
המכונית התעקלה לה בכבדות בירידות התלולות. הדרך הלכה והצרה.
"פעם אחת הייתה לי אהבה גדולה בידיים. יכולתי להרגיש אותה,
יכולתי להריח אותה, הצלחתי ללטף אותה לפני השינה, הצלחתי
להבחין בה בזמן אמת, במאני טיים. זה די נדיר אני חושב."
הוא סגר את החלון. הוא סובב את ההגה ביד מיומנת.
"פעם אחת זה קרה לי לעזאזל...  פעם אחת נגמרו לי המילים. פעם
אחת נפרצו לי החומות, נעלמו לי המחסומים, ההבעות, התכנונים,
הניו-אנסים הקטנים. פעם אחת הייתי ולא הייתי. אני יודע שמה
שאני אומר עכשיו הוא חסר מובן, חסר צורה. אני יודע שאת לא
מבינה למה אני מתכוון. אבל זה היה שווה. את הכל זה היה שווה!"

שתקתי.
האיש שלי היה אומר שעל אהבה לא מדברים, אהבה עושים. אהבה, האיש
שלי היה מתנסח בזהירות, אהבה זה דבר שמגיע אחרי שהבריאות שלך
תקינה, שחשבון הבנק שלך מסודר, שהעתיד שלך יציב, שהעולם מחייך
אלייך. רק אז אפשר לדבר על אהבה, הוא היה אומר בשביעות רצון,
רק אז אפשר להתעטף בה. אהבה היא מותג, הוא אמר לי פעם שיכור,
אהבה זה כמו נייקי, כמו ליוויס, כמו פרסומת של שלושים ואחת
שניות שנעשית ביד מקצועית. אנחנו לא מבינים כלום באהבה, הוא
לחש בחספוס, אנחנו רק חושבים שאנחנו יודעים עלייה משהו. מוכרים
לנו אהבה, מקשטים אותנו באהבה כדי שנקנה בושם, שנרכוש מכונת
אספרסו חדשה. אהבה היא מראית עין, הוא גרס, היא המותג הכי
אטרקטיבי בשוק, סלוגן מנצח. אהבה מוכרת, יש לה רייטינג, אהבה
היא המצאה ממולחת של טובי המוחות בעולם הפרסום.

"אני לא יודעת מתי זה קרה לי", אמרתי לו, "אבל הפסקתי להרגיש.
זה אפילו לא מעציב אותי שאני כבר לא מרגישה יותר...".
הוא צחק.

הוא היה יכול להניח את ראשו על ברכיי וללטף אותי באיטיות
מכוונת. הוא היה יכול לעצור את המכונית ולנשק אותי, להחדיר את
היד אל תוך התחתונים שלי ולנעוץ את עיניו בעיניי. את כל כך
יפה, הוא היה יכול להגיד לי, יש בך יופי פנימי משתק, משהו בועט
אצלך, רוצה להתפוצץ, את אמיתית. הוא היה יכול לקטוף לי חרובים
מאחד העצים, לכרבל אותי בתוכו, לבכות לי על הכתף, לשיר אל
השפתיים שלי.  הייתה לו אפשרות לפזר סביבי קלישאות, להציף אותי
בהן, לסחרר את כולי בנגיעה אחת, לבשם אותי, לגמר אותי, לנעוץ
את הציפורניים שלו בתוך הצער שלי ולשלוף אותי החוצה משם.

אבל הוא רק צחק.
הוא לחץ על דוושת הגז בעוצמה וצחק. הוא גמע את הסיבובים החדים
והאיץ בתוכם. הוא חתך את האספלט השחור בריקודים קלים של
מתאגרף. האורות בחוץ נמתחו לפס אחד מטושטש. הוא דהר אל מהירות
הקול. המכונית החלה לרעוד. הגלגלים השמיעו רעש מוזר. המנוע רשף
גיצים.  הוא טס. הוא עף. הוא זלזל בכח הכבידה.
הצחוק שלו היה מדבק.
כמה צחקתי, שנים שלא צחקתי ככה.  

המכונית נעמדה לשנייה באוויר. הבטתי סביב. צרבתי את התמונה
הזו. דמיינתי את האיש שלי מביט בי במבט ריק. נזכרתי ברגע אחד
של אושר מזוקק אפוף בריחות של ים. נשמתי עמוק. מולי ניצבה לפתע
בבואה מאיימת. זו הייתה האדישות. נעצנו מבט זו בזו. סילקתי
אותה. משהו טוב מילא אותי. משהו טוב הציף את כולי.  המכונית
התהפכה ונחבטה בסלעים. התגלגלנו במדרון כשרעש אדיר מקיף אותנו.
הסתחררתי. האורות הדהויים ריצדו מעליי ומתחתיי. המנוע נתלש,
הפח זעק מכאב. האדמה רעדה.

הוא יצא החוצה וניקה את האבק מעליו.
הוא ניער את המכנסיים.
ליטפתי את שיערו. השפתיים שלי נגעו בעיניו. האמנתי בו. הושטתי
לו יד. הוא אחז אותה בחוזקה. הוא הביט במכונית המפוייחת וחייך.
הוא החל לצעוד. הקשבתי לנשימותיו. צעדתי לצידו.  
שעות צעדנו.

יכולנו לדבר על תאונות דרכים, זה נושא שתמיד נמצא בכותרות. הוא
יכול היה לספר לי על עננים, על גלגול נשמות, על ציפורים שחוצות
יבשות בהתמדה עיקשת, עונה אחר עונה. יכולתי לגלות לו על לילה
אחד משונה שעברתי בהרי הטרודוס, על האיש שהיה לי, על ריחות
טריים של בזיליקום בתחילת האביב.

על אהבה.
כל הדרך דיברנו על אהבה.