שני חברים שלי מתו.
אחד מהם נסע באוטובוס, וחטף אותה בפיגוע טרור. השני סתם בתאונת
דרכים.
הראשון נהיה מפורסם אחרי המוות. התמונות שלו הופיעו בכל
העיתונים, גם בטלוויזיה. כל מיני פוליטיקאים באו לספוד לו על
הקבר, דיברו עליו כמה שהוא היה מוכשר, כמה שאהב לעזור לזולת,
כמה שהיה אמיץ. אמרו שהיה איש שווה. היו אצלו בלוויה איזה 3500
איש לפי הערכות המשטרה. יש קבוצות בלאומית שאפילו מול ברצלונה
לא יביאו קהל כזה. והוא אפילו לא אהב כדורגל.
ללוויה של החבר השני שלי באו 15 איש. אם לא כוללים  את החבר'ה
שהורידו את הארון, זה 9.
הוא פשוט היה שמן.
בלוויה של הראשון היה יום חם. היו שם איזה 10 צוותי טלוויזיה
שצילמו מכל זווית אפשרית. אפילו שמו מצלמה אחת על הארון בשביל
לקבל את האפקט של ההורדה שלו לאדמה. היה שם מטח ירי של כמה
חיילים, והיו כל מיני אנשים עם זקן שצעקו "מוות לערבים, מוות
לערבים", אבל האנשים שנאמו אמרו להם "אתם לא תפחידו אותנו עם
הרעש הזה".
בלוויה של החבר שלי השני היה גשם חזק וכולם ברחו הביתה ישר
אחרי שהורידו את הארון, אולי לא רצו לחטוף אנגינה. היה שם גם
איש עם זקן, אבל הוא לא צעק. הוא בכה, אבל בשקט.
ביום שהחבר הראשון שלי מת, עשו גל פתוח ברשת ב', וכל מיני
אנשים שלא הכירו אותו אפילו, עלו לשידור ואמרו שזה יום עצוב
לכולנו. אחרי שנה עשו משדר מיוחד בטלוויזיה, והראו סרט
דוקומנטרי של 45 דקות, לא כולל הפרסומות. קראו לסרט "החיים
חייבים להמשיך". היה גם דיון באולפן, וראש העיר אמר שיש לו
סקופ. הוא החליט לקרוא לרחוב שבו התפוצץ האוטובוס על שמו של
החבר שלי.
ביום שהחבר שלי השני מת, אמרו את השם שלו ברדיו. גם בקול ישראל
וגם בגלי צה"ל. בשתי התחנות זה היה בחדשות של 12 בלילה, בדיוק
אחרי מוסף הספורט.
במקום של הפיגוע הוקם גלעד שבו כל אזרח יכול לבוא ולהניח זר או
נר זיכרון.
במקום של התאונה, נשאר שבר בגדר הביטחון, אבל הבטיחו מהעירייה
שיבואו לתקן את זה. זונות, כבר שנה הם מבטיחים.
שני חברים שלי מתו.
אחד מהם נסע באוטובוס, וחטף אותה בפיגוע טרור.
השני סתם בתאונת דרכים.