"איזה בזבוז של יום, אשר לב, מנהל בית הספר אמר שמחר כיתות ח'
נוסעות לקונצרט",
"מה קרה לו, הוא השתגע, אף תלמיד לא יגיע, מי בכלל אוהב לשמוע
מוסיקה קלאסית" צעקה רונית.
"דיברנו אתו, אף אחד לא רוצה לבוא, והוא בשלו  תלמידים צריכים
לדעת מה זה קונצרט",
אבל רק "חנונים" מקשיבים למוסיקה כזאת. אני לא מתכוננת לבוא,
נארגן את כל הכיתה לסרב ואולי נרוויח טיול במקום קונצרט",
המשיכה רונית.
"מי שלא יגיע ייענש חמורות, שום סיבה לא תתקבל מלבד אישור
רפואי",
"כלומר אין ברירה חייבים לנסוע, איזה ביאוס, יצחקו עלינו כל
התיכוניסטים"

מעולם לא האזנתי למוסיקה קלאסית. בבית אימא ואבא הקשיבו לאום
כולטום ולפריד אל אטרש, ובמיוחד כשהגיעו דודים ארצה או כשבקרו
אותנו  בשבתות ובחגים.
אימא אהבה להקשיב גם לשארל אזנבור, ולרוב הורי הקשיבו למוסיקה
ישראלית רגילה שהתנגנה ברדיו הפתוח ברוב שעות היום, במהלך
הצפייה  להקשיב לחדשות.

בבית לא הייתה מודעות להאזנה למוסיקה קלאסית. בכיתה א' ו-ב'
ניגנתי בחלילית, אם הייתי טובה יותר יתכן והייתי לומדת גם
פסנתר, אבל לא עשיתי  חזרות ולא התאמנתי, והידע המוזיקאלי שלי
הסתיים בחלילית, ידעתי לנגן בעל פה את "השפן הקטן רץ בבוקר אל
הגן" עוד מספר שירים עממיים, במיוחד  למדתי לנגנן בעל-פה את
השיר "אל יבנה הגלילה, אל יבנה הגליל..", אבא מאד אהב שיר זה,
עד היום באירועים משפחתיים אנו שרים שיר זה לשמח אותו.

המחנכת מתילדה (שכל כך אהבתי אותה) בקשה ממני לנגן בחלילית
בשעורי חברה בימי שישי, וכמעט בכל שבוע, היא החזיקה לי את
מחברת התווים, ליטפה את שערי, חייכה אלי, מרוצה, בקשה מהילדים
שקט, וניגנתי, המורה מתילדה אהבה להקשיב לצלילי חלילית.

ולפתע, מנהל בית הספר מחליט שעלינו להאזין למוסיקה קלאסית כידע
כללי. כל התלמידים התנגדו, בזמננו מוסיקת הנוער הייתה אלביס או
קליף ריצ'ארד שאותם הערצנו הערצה עיוורת, אספנו תמונות, הדבקנו
במחברות, (עד היום שמורות). הייתה תחרות מי מוערץ יותר ע"י
הנוער אלביס או קליף, והם שריתקו אותנו באותם ימים ובטח לא
מוסיקה קלאסית משעממת, ולחשוב שנצטרך לשמור על שקט, העדפנו
יותר טיול בטבע.
אבל אין ברירה היום מגיע, נסענו באוטובוסים לקריית חיים ל"בית
נגלר", מרכז התרבות היחיד בקריות  שיש בו אולם אירועים.
נכנסנו לאולם, הושיבו אותנו בשורות שורות של ספסלים, קרוב
לארבע מאות תלמידים, מורים רבים שמרו עלינו ובקשו שקט, זה לא
עזר, הרעשנו נוראות אי אפשר להשתיק תלמידים לחלוטין, לא הבנו
לאיזה שקט הם מתכוונים, אמרו לנו שבזמן הקונצרט אסור ללחוש
ואסור אפילו להשתעל, אסור לצאת באמצע, ואסור לבקש לצאת
לשירותים.  

הרגשתי נורא, הבטן כאבה לי, רק מהפחד שארצה פיפי ולא אוכל
אפילו לבקש, זה ייסר אותי. מצאתי כסא פנוי בצד באחת מהשורות
האחרונות למעלה, רציתי שהמורים לא יבחינו בי, הרעש והצעקות
הבהילו אותי, ובמיוחד צעקות המורים. התלמידים הרעישו ללא הפסקה
, המורים צועקים להם לשתוק ולא  מצליחים להשתלט.
הנגנים התיישבו על הבמה, כועסים, הבינו שקהל התלמידים לא
מעוניין בהופעתם, ואפילו אחד מהם קם ואמר שאולי נוותר, כי אין
שום אפשרות לנגן ברעש כזה , ואולי יש יותר מידי תלמידים וכדאי
לחלקם לקבוצות קטנות ובזמנים שונים - ואולי פשוט לוותר ודי.
המנהל התעקש ואמר, הילדים ישתקו ואתם תנגנו.
ואיך שהוא לאט לאט הבינו הילדים שאין ברירה צריך לשמור על
שקט.

הקונצרט התחיל.
התנגנה נעימה שקטה. לא מוכרת, לא ידועה. המוסיקה ממשיכה, ואני
מבינה שאין כאן מה להבין אלא פשוט להקשיב, אין צורך גם לפרש
לאיזה מנגינה היא דומה, כי הנעימות וצלילים שנשמעים לא דומים
לשום דבר ששמעתי בעבר, הבנתי שאני צריכה להירגע, לנשום נשימה
עמוקה, ואולי עוד נשימה עמוקה  - ועוד נשימה עמוקה, כי משהו
שונה קורה לי בתוך גופי, פעימות לבי לא כמו לפני שהגענו ,
מרגישה תחושות משונות שאף פעם לא הרגשתי, כמו גלים, משתנים,
פתאום הם גדולים ונכנסים לכל פינה בגופי ולתוך נשמתי ופתאום הם
גלים קטנטנים, אחד אחרי השני מעל לבי, תופחים קלות על נשמתי,
על פעימות לבי, על בטני, על ירכי ונדמה לי שאני מרגישה משהו
בכפות רגלי, כמו נקישות קטנטנות , כאליו ממרחקים עצומים,
מתקרבים אלי ונוגעים בי קלות, נקישה, ועוד נקישה, אל תוך כפות
רגלי, ופתאום הם בתוך ראשי, שערותיי סומרות ראשי מגרד.

מנסה לעשות  הפסקה קטנה, מבקשת הסבר למה שמתחולל בתוכי, רוצה
כבר להיות גדולה להבין את התחושות שמתרחשות ולהבין באמת, אבל
בדיוק אני מרגישה שאני ברגע קסום, הצלילים מגיעים אל אוזני
כאילו עבורי בלבד, מתמסרת לתחושותיי, המקצבים , פעימות הלב,
התחושות, ההיסוסים, במעברים ובזרימות. מירקם של צבעים, נובטים
ויוצרים גלים פנימיים של אור, פועמים, נוגעים בכפות רגלי עד
כתר ראשי, מזילה דמעה, חשה את גופי ערום כאילו בד משי מלטפו,
מתמסרת לליטוף וזה גורם לי לבכות, לרעוד בדממה מהנאה, להתמסר -
ללכת לאיבוד.

מתעשתת, נבהלת, בודקת שאף אחד לא רואה אותי, ואכן, חושך באולם
אף אחד לא יודע שאני  באמת נהנית, כי אם ידעו יחשבו שאני
חנונית, אני פשוט נהנית הנאה שלמה  כמו שאף פעם לא נהניתי
בחיי, קליף ריצ'אד לא עשה לי את זה, אבל כאן צריך לשמור על
שקט, אני בשקט  מקשיבה, גם לא אספר לאף אחד שאני נהנית כי בטח
יצחקו עלי ויאמרו: "את, מה לך ולמוסיקה קלאסית, רק אשכנזים
מבינים בזה ואת ... מה פתאום...".

הקונצרט הסתיים, רעש אימים נשמע באולם, התלמידים צעקו ושמחו
שהסתיים, ויום זה יהיה רק זיכרון רע עבורם, לצאת מבית הספר
לשמוע מוסיקה קלאסית במקום לטיול - זה ממש לא לעניין.

חזרנו הביתה, לא העזתי לגלות לאף אחד שנהניתי, לא למורי, לא
להורי, לא לאחיותיי, לא לשכני, לא לחברי -  לאף אחד.

עברו יותר מעשרים שנה ואני עדיין בסודי הגדול, שומרת בסתר את
אהבתי למוסיקה קלאסית.
עכשיו אני גרה בקרית חיים קרוב ל"בית נגלר", יום אחד בדרכי
למכולת ראיתי בלוח המודעות ברחוב  מודעה על מנוי שנתי לתזמורת
הסימפונית של חיפה, רכשתי מנוי והצעתי לבעלי להצטרף אלי, בעלי
צחק ואמר: "תלכי לבד, אני לא אסבול עשרה קונצרטים בשנה",
השבעתי אותו שלא יספר לאף אחד, כי אני לא רוצה שיצחקו ממני,
שיזלזלו בי, שישאלו כל מיני שאלות, קשה לי  להסביר שאני אוהבת
מאד מוסיקה קלאסית, מוסיקה שאינה מקובלת בחברה שלנו.

כבר 15 שנה ויותר אני הולכת לבד לקונצרטים, קונה מנוי בכל שנה,
שכני לקונצרט אימצו אותי, ובהפסקות אנו משתפים חוויות.

כשהייתי בהריון עם בני הבכור, הקשבתי למוסיקה קלאסית בכל
הזדמנות וחלמתי על  ילד שקט שידע להעריך מוסיקה קלאסית ויאהב
אותה, כי מוסיקה קלאסית אי אפשר לחנך אפשר לאהוב אותה או לא
לאהוב אותה, וחלמתי שבני יאהב אותה. בחופשת הלידה השמעתי בחדרו
מוסיקה קלאסית עשרים וארבע שעות ביממה.
כשהגיע בני לגיל שמונה-עשרה התעניין במוסיקת טראנס  ובכל
המוסיקות העכשוויות שבני הנוער מקשיבים, למד להיות תקליטן
וניגן בימי הולדת, בגיל תשעה-עשר כבר ניגן בדיסקוטקים ואז כבר
התחילה המוסיקה הצורמת שבני הנוער כל כך אהבו.
יום אחד  בא בני הביתה ואמר לי: "אימא, אני חייב לספר לך משהו
",
"כן, שלומי, ספר",
"כשאני מנגן בדיסקוטקים הנוער משתולל, אני מנגן להם מוסיקת
טראנס ובה תופים ועוד כלים חזקים,  תקליטן צריך לחבר ולשלב
מוסיקות שונות ובמיוחד רועשות, כי זה מה שאוהבים. אימא, אני
מקפיץ אותם עד התקרה, אבל ברגע מסוים בלי שהם ירגישו אני מכניס
להם מוסיקה קלאסית, ואז תנועת הריקוד שלהם משתנה, הם מתחילים
לרקוד באמת, לרקוד את הריקוד שלהם, הם אפילו לא מבחינים שהם
כבר לא בפוזה, הם פשוט נכנסים לריקוד".
שלומי, מה יש במוסיקה קלאסית שגורמת להם לרקוד את הריקוד
האמיתי ? ", אני שואלת.
"אימא, בואי אסביר לך משהו במוסיקה שאולי את לא מבינה, במוסיקה
רועשת של תופים זה  מקפיץ ונוער רוצה רעש להתפרק, ואני נותן
להם את זה, הם צועקים, משתוללים, רוקדים, קופצים, מפגינים את
יכולתם בריקוד, אבל מוסיקה קלאסית היא המוסיקה האמיתית, אפילו
שלא כל אחד אוהב אותה, כשהיא נכנסת לתוכך אתה כבר לא בפוזה,
אתה הריקוד, אתה התנועה, בתוך הגוף הנשימות נכנסות ויוצאות כמו
גלים, ואף אחד לא רוצה להחמיץ את התחושה, ואני מכוון אותם לכך
ואומר להם מילה קטנה, תנו למוסיקה להיכנס אליכם, והיא נכנסת
והם נהפכים לאחרים, אמיתיים".

בתי סהר אוהבת מוסיקה רועשת כמו כל הצעירים, דאגתי שיהיו לה
אוזניות טובות בבית כדי שלא תשגע אותנו.
ערב אחד הודיעה לי:  "אימא, לקחתי לך דיסקים של מוסיקה קלאסית
לבסיס",
"מה קרה? מה פתאום מוסיקה קלאסית בבסיס שלך ?
"החיילים שלי הרוגים ולא רגועים, יש להם תופעות של כל מיני
כאבים בגוף, הם עובדים ימים ולילות ולפעמים לילות רצופים,
וכשהם כבר מגיעים למועדון, אין להם חשק לרקוד,  ואני מרגיעה
אותם עם המוסיקה הקלאסית, אני עושה להם מדיטציות".
"מ ד י ט צ י ו ת ?   ע ם  מ ו ס  י ק ה   ק ל א ס י ת ?   א י
ך ?   אני  לא   מ ב י נ ה ?".
"אימא ? מה קרה לך? רק מוסיקה קלאסית נכנסת לנשמה ומרגיעה,
בערבים כשאנחנו במועדון במקום לראות בטלוויזיה תוכניות משעממות
אני עושה להם הרפיה, משקיטה להם את כל אברי הגוף, מנחה אותם
להקשיב למוסיקה, לתת לה לחלחל, לקבלה, אני אומרת להם שהגוף חכם
ויודע את העבודה, תנו לאלוהים שבתוככם לעשות את עבודתו, הרפו
את הגוף, וכך הם שוכבים ומקשיבים למוסיקה וזה פשוט עובד".

אני עדיין כאן - חדוות היצירה חלחלה  גם בילדיי.
שוב
בכל פעם מחדש  פועם לבי לצלילים המגיעים אלי בלבד, ובכל פעם
מחדש  מרשה לעצמי להתמסר לתחושותיי, לזרום, להסס, להיות,
במעברים הרוקמים צלילים ותווים צבעים, אריגה פנימית של ברקים,
כפות רגלי נוקשות, זרמים בתחתית גופי עד תפארת ראשי, חשה את
מערומי גופי כמו מלוטף בדים רכים,  מתמסרת, רועדת, נושמת, עוד
נשימה, בדממה, עיני  מפרישות  טללי  דמע   מהנאת הצליל ואני
מרשה  לעצמי  -     ל ל כ ת     ל א י ב ו ד.