פרצופך ניבט אלי מן החלון שערך נוטף.
קר ורטוב שם בחוץ.
עיניך החומות בורקות ומלאות באהבה וחום , את חוששת להיכנס.
ואני ניגש אליך ואת מחבקת אותי בחום "בואי תכנסי , קר שם
בחוץ"
אני אומר. "בכל מקום קר" את אומרת "העולם קפא- אין מנוס
מהקרה"
ואנו צועדים לנו בין שבילים קפואים ופרחים נבולים ואת מפנה
אותי בבהלה לעבר ילדה קטנה וקפואה.
הילדה עומדת על מקומה וחיוך ילדותי ותם מרוח על שפתיה.
"בוא נפשיר אותה" את אומרת, ואני לופת אותה בעורפה וברגליה
הקפואות ונושא אותה על שכמי.
ומרחוק אנו מבחינים במדורה - אנשים רבים התקבצו סביבה. אנו
מתקרבים ואת ניגשת ומסבירה להם על גורלה של הילדה.
וכולם מפנים לנו מקום, ואנו גולשים אל בין האנשים ומניחים את
הילדה בסמוך למדורה.
והילדה מפשירה אך החיוך נעלם במהרה ולפניה נוספת ארשת של
תדהמה, הילדה המסכנה לא מבינה מה קורה סביבה.
"בואי חמודה תמשיכי איתנו"  את פוסקת.
וכך אנו הולכים שלושתינו, הולכים לנו לארצות החום - להפשיר מן
הקור ואנו צועדים ומקווים שיהיה טוב
                                             שיהיה טוב...