ואז היא קמה והלכה. והוא, הוא אפילו לא ידע מה הוא עשה רע. חשב
שהיא רוצה. ובאמת, היא רצתה, רצתה מאוד אפילו. רק לא אתו. היא
רצתה עם בחור גבוה, שחום, עם מבטא אנגלי משהו. בינה לבין עצמה
הייתה מוכנה להתפשר אפילו על ניו-זילנדי. רק שיבוא. אח"כ היא
סיפרה לכולם - כדי לעצבן אותו, כדי לנקום. היא הייתה מריצה עם
חברות שלה בדיחות מפגרות כאלה בשיעורים, משהו כמו - "האם הוא:
I) אידיוט II) מפגר III) מכוער IV) כל התשובות נכונות". והוא
בסך הכל אהב אותה. אהב אותה במין אהבה חרמנית כזאת - מה שבהחלט
מסביר את הטעות שלו.
לא שאי פעם היה לו סיכוי - היא עם הפנטזיות שלה. בכלל, עד שהיא
תמצא את הנסיך שלה, היא הסתפקה באחד אחר, מהמצחיקים האלה שבסוף
נשארים עם הרבה "ידידוֹת". הוא היה מבדר אותה בהפסקות, והיא
הייתה מחזירה לו במין צחוק ספונטני-אווילי כזה. וזה כל מה שהוא
רצה.
היא הייתה יכולה לבחור בין הרבה - היו לה מספיק מחזרים, רק
שהוא היה הכי מוצלח עם חוש הומור וטיפה טעם בבגדים. גבר
החלומות שלה יידע מה זה טומי הילפיגר. המצחיק הכיר רק "גאפ"
וקלווין קליין. הוא היה כל כך קרוב לגבר חלומותיה, רק היה חסר
לו המבטא והלוּק. מה הוא יעשה, אשמתו שהוא נולד בחיפה ולא
בלונדון? יום אחד, אחרי שהיא תהפוך לעוד "ידידה" שלו, הוא יידע
מי זה טומי הילפיגר, ואז היא תחזור אליו. אם גבר חלומותיה לא
יגיע קודם.