ביום הולדת עשרים ושבע לקחתי את החבר'ה ליוון - או יותר נכון,
לאיזה אי חורי שקוראים לו אמורקו. שמעתי עליו מאח שלי שסיפר
שיש שם מועדונים משהו בן זונה ואם אני רוצה לבלות כמו שצריך אז
אני אקח את החבר'ה לשם. אז נסענו, על הכסף שהרווחנו ממכירת
"הגישעפט". "הגישעפט" היה הכינוי שנתנו ב"דיגיפילם" למצלמה
הדיגיטלית  שפיתחנו ומכרנו לאולימפוס במיליונים. האמת היא, שאת
השם המציאה סבתא שלי כשבאה לבקר במעבדה הקטנה בנתניה ושמעה את
ההסברים המאוד סבלניים של דובי, כשהוא מנסה להסביר על מצלמות
דיגיטליות למישהי שלא בדיוק סגורה על מה זה הארד דיסק. "אז מה
שהגישעפט עושה בעצם זה לצלם? מצטערת", הסבירה ביובש לדובי,
"אבל כבר המציאו כזה".
לא כל מי שבא ליוון היה מדיגיפילם. היו גם כמה מהצבא והבית
ספר. כל החברים מהאוניברסיטה המשיכו איתי להקים את דיגיפילם.
שבוע של ריקודים בג'ננה, טראנסים לנשמה וטקילה למוח. כל לילה
משתכרים, כל צהרים מתעוררים עם כאב ראש מפוצץ וכל ערב יוצאים
למועדון אחר. לא נראה לי שהיה לי כזה יום הולדת בחיים.

ביום הולדת חמש עשרה הילדה שאני אוהב נותנת לי בלון ונשיקה על
המצח ואומרת: "אתה חמוד... אולי באמת נצא מתישהו לסרט."