זהו. זה נגמר.
כולם בוכים. למה..? אז הרי ברור לי שזה עצוב ואולי קצת קשה,אבל
יש לכם אותי, אז למה אתם כל כך עצובים?
כולם לובשים שחור.
אני מדיפה להיות מיוחדת.יש צבעים יותר מתאימים לדעתי.
אימא, בבקשה  אל תבכי אני כל כך אוהבת אותך.אבא, תחזיק
אותה!היא נופלת!
והכול כל כך שחור כאן....
מרימים את הראש, ורואים שמיים.
טיפות כבדות מתחילות ליפול עלינו,ואי אפשר לברוח מהן והן
מרטיבות את כולם.
לי זה כבר לא איכפת.
פתאום מתחיל להיות רגוע.
כולם שלווים.יפה שפתאום מתייחסים אלי.היי! כולם כל כך נחמדים
פה.
תראו! הנה סבתא שלי!
היא מושיבה אותי על הברכיים שלה ומתחילה לספר לי את הסיפורים
שכל כך אהבתי שהייתי קטנה.
שתינו מנסות לצחוק.
ושתינו מסתכלות אחת על השנייה.העיניים שלה,שיודעות כל כך לאהוב
ולתמוך,מביטות בי עכשיו.מתחיל להיות לי עצוב.
אני נזכרת ברגעים הללו, שכל כך התגעגעתי אליהם. לדקות שלא
יכולתי בלי,שהייתי עם עצמי,בודדה וחיכיתי.
אבל עכשיו אני כאן,ואני מחכה לעיניים הבאות שהשארתי מאחור,שאשב
על ברכיהן ואביט במבט רטוב ובשפתיים רועדות ואדע שעכשיו,באמת,
טוב יותר.