דניאל לויתן / זיכוך נשכח |
מלטפים את נשמתי הרדומה.
מערסלים אותי בערפל,
מכסים בשמיכת שיכחה.
אני דוהה אל תעתוע
נוהה אחר נוגה לבנה
המסתתרת בין קרעים
לבושת טלאים כאביונה.
וכוכביה כסדקים במעילו של ליל
מאפשרים להבזקי תוגה לשטוף.
לשלוח חריצי אור ביישנים
אל עיניי המוגפות.
לפקוח את נשמתי לרווחה
לתת לצחור תבל לסמא אותה.
נכתב בשיתוף עם אלה בר-גולדג, יקירתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|