בתוך הגוף שחה דגיג.

יש דברים בגוף! דברים בגו? שאלה עורכת הדין שלי, כן, זעקתי
בפניקה, איך אפשר לחייך עם פה ריק! אני מאשימה את כולם, לתבוע,
לתבוע.

היה החלום הרטוב שרק הסעיר, ואז אני קמה בבוקר, ומגלה ש, מה?
דג!! דגיג שוחה לי בבטן, רטוב לו, וחם לו, ואין מה לעשות.

הרופאים המליצו על שפיכה, ומיד קפצו שלושה יפי נפש מ"תנו לדג
גג" וצעקו חמס, ומאז נוסף לכל הצרות, הולכים אחרי בלשי האגודה
לכל מקום.

מכל פינה וחריץ נשמעות לחישות, ונימפות ההתעברות לוחצות עלי
שהאהבה אינה ממומשת. זה נכון, אבל מי רוצה שיכפול?

תשמע חבוב, זוז לי מהדרך. יש מספיק פרצופים שלא אומרים די.
לוקחים לוקחים לוקחים. נתתי הכל וגם מכרתי בסוף, שכן מרגע
שנעשתה חלוקה צודקת, יצאו המקופחים לרחוב.

שלושה מהאגודה והמקופחים.
את מבינה מה אני צריכה להתמודד עם?

הע"ודית יעצה להימלט בשם בדוי. שלום, שמי חבצלת ואני מחפשת
מקלט. האגודה ברקע: רוצחת! רוצחת! והמקופחים רוקדים בטרנס, פלא
שלא מצאתי דירה.

הלכתי לברוך הדיג (לכל הדייגים קוראים ברוך, כך או אחרת). ברוך
התכחש. זה לא הדגיג שלי! אבל לבדיקת דם הוא לא מוכן, חארות
כולם!

אני אישה חופשיה ומשוחררת, זה הגוף שלי גוד-דה-מ-איט! נשכבתי
על הדשא בכיכר ועצמתי עיניים.

חודש ישנתי, אולי חודשיים, אולי חמישה, וכשפקחתי עיניים, הכיכר
הפכה להר, מלא ילדים חפרו בו מחילות ומילאו שוב בעפר,
וכשניסיתי לקום, הכל התמוטט והבנתי שזו אני.

העורכת ישבה ועישנה סיגרית ורודה מפומית. היא אמרה שהכל מאוחר.
שישנתי. זה על אחריותך הבלעדית, היא פירטה בשפה המקצועית
שאינני מבינה, כששאלתי תרגום עיקמה ואמרה, אכלת אותה.

גנבתי פז'ו חדשה וירדתי לאילת, שם נמצאים טובי המומחים בעולם.


האושרנריום קריר ויש בו ריח אתר, שהדגים לא מרגישים מאחורי
המחיצה. המון נשים חיכו בתור ושלחו מבטי אהדה, כשנכנסתי ראיתי
קיר זכוכית ואלפי! אלפי דגיגים.

עוד דג בים, מי צריך? גם ככה הם אוכלים אחד את השני, בפטיש
חירום ניפצתי את הזכוכית והטבעתי למוות את שלושת האגודאים
שעקבו אחרי במסחרית לבנה.

עכשיו שקט, שקט. על האי רק אני ושלושים מקופחים. הם שקטים, הם
לא רוצים כלום, הדגיג חבר שלהם והם מטפלים בו.

אני בסדר, אמא, אין לך מה לדאוג.
נשיקות.