כשאני מסכם את קורות חיי הקצרים אני מוצא שהאירוע הכי משמעותי
בחיי קרה בפורים של 1979, כשהייתי בן 4, כאשר בלון ההליום שסבא
קנה לי התעופף לו השמיימה.תגובתי היתה כל כך קיצונית וחריפה
שבאופן בלתי רצוני כל התמודדות שאני חווה בחיי עומדת מיד
בהשוואה לאותו אירוע.
כמו בכל פורים נסעתי לסבא בחולון לצפות בעדלאידע. נסעתי עם
צביקה, אחראי נוי של הקיבוץ, בטרנזיט הלבן, הגענו לחולון וסבא
חיכה בשער הגן המוביל לבית הישן, כולו מחייך חיוך סבאי
אופייני.כל אותו היום הסתובבתי עם סבא ברחובות, אוחז בכף ידו
הענקית, אני בתחפושת נינג'ה והוא בחליפה האפורה שלו, שעד היום
אני לא בטוח אם היו לו מאה כמותה או שאף פעם לא החליף לבוש.
כילד שגדל בקיבוץ קטן בגוש עציון, העיר נראתה כלונה פארק
אינסופי של אנשים צבעוניים ואפשרויות בלתי מוגבלות. לפתע
הבחנתי במוכר עם בלונים מעופפים שאיתם היתה לי זו הפגישה
הראשונה בחיי. משכתי בידו של סבא "סבא, תקנה לי בלון" אמרתי.
ניגשנו למוכר ואני הצבעתי על הבלון של מיקי מאוס שהיה אז הדבר
הכי חם בשוק. סבא קשר לי את הבלון לאצבע ואמר "אל תעזוב אותו,
אחרת הוא יעוף".
כשהגעתי חזרה לקיבוץ שכמו בכל פורים היה צחור משלג, אמא קשרה
לי את הבלון לפטיש צעצוע מפלסטיק כחול וכך הסתובבתי בקיבוץ כמה
שעות מאושר וגאה עד השמים.באותו הלילה הלכתי לישון על מיטת
הקומותיים שלי ושל נועם, אחי הקטן, במיטה העליונה כשלצידי
הפטיש הכחול אליו קשור הבלון. החוט היה ארוך מהמרחק בין המיטה
לבין התקרה והבלון רקד לו על גבי התקרה כאשר מבטי מלווה את
ריקודיו.למחרת לקחתי את הבלון איתי לגן להשוויץ בפני שאר
הילדים וכל אותו הזמן סרבתי להרפות מהפטיש, כל הילדים ביקשו
להחזיק בו אך אני לא הרשתי. לקראת ערב חזרתי לביתי וכהרגלי
פניתי לעבר עץ התות שבכניסה על מנת להשתין, מנהג שנעשה מקובל
מאד בקיבוץ למרות בתי השימוש החדישים שהותקנו בכל בית. הנחתי
את הפטיש על האדמה ובאתי לשלוף את הבולבול, אותו הבולבול בקושי
הצליח לספוג אור יום והבלון כבר נסק מעלה ביחד עם הפטיש.מיד
פרצתי בצרחות שהיו מעירות פילים מתים מתרדמתם. אמא ואבא יצאו
לעברי בריצה מהבית, "מיקי מאוס, מיקי מאוס, הוא עף", בכיתי,
אמא אספה אותי אל חזה ואני הרפתי כל שריר בגוף, נשען לאחור,
מסרב לקבל את ניחומה, אמא הרפתה מאחיזתה ואני צנחתי אל הקרקע
כמו אבן. עוצמת המכה רק עזרה לי לייצר צרחות רמות יותר. אבא
אסף אותי מהרצפה אל תוך הבית ואני המשכתי לצרוח שעות ארוכות אל
תוך הלילה. למחרת בבוקר התעוררתי וסרבתי ללכת לגן. אמא נכשלה
בכל נסיונותיה לשנות את דעתי. היא נשארה איתי בבית וניסתה
לדובב אותי אך ללא הצלחה מרובה. היא אמרה שהבלון נמצא עכשיו
בשמים עם המלאכים ושאני לא אהיה עצוב כי לפעמים בחיים צריך
להבין שמשהו שאוהבים הלך ולא יחזור. אני סרבתי לדבר,לאכול
לשחק, רק שכבתי במיטה ומדי פעם פרצתי בבכי תמרורים. בערב אבא
חזר מהעבודה עם בלון הליום חדש בדמות דונלד דק. "לא היה להם
מיקי מאוס" הוא התנצל. אני הסתכלתי על הבלון ושוב פרצתי בצרחות
"זה לא הבלון שלי" צעקתי ורצתי לעבר אבא והתחלתי להלום בו
באגרופיי הזעירים. אמא אמרה לאבא שהיא מודאגת ואולי כדאי לשלוח
אותי לסבא לכמה ימים. אבא סרב וטען שהילד צריך ללמוד להתגבר על
אובדן. בימים הבאים התסריט חזר על עצמו ואמא החליטה לקחת חופש
מהעבודה כדי להיות איתי. מצבי הדרדר, כאשר המשכתי לסרב לאכול
כמו שצריך, לתקשר ולצאת מהבית. לאחר 3 שבועות יצאתי בפעם
הראשונה מהבית והלכתי לגן.

כעבור שנה בערך אמא מתה. בדרך חזרה מהעיר נהג שלא ציית לתמרור
עצור נכנס בה בעוצמה ולא השאיר לה סיכוי. אני זוכר שכשאבא נכנס
לגן בדיוק היינו באמצע קבלת שבת. אבא תפס אותי ביד ולקח אותי
החוצה. הוא רכן לעברי, עיניו היו אדומות והוא חיבק אותי חזק
חזק. שמעתי אותו בוכה ובכיתי יחד איתו. בדיעבד הבנתי שבכיתי אז
בשם הסולידריות המשפחתית. הוא הרפה מחיבוקו אך המשיך לאחוז
בשתי זרועותי. "לאמא היתה תאונה, אמא מתה, אמא לא תחזור יותר"
הסתכלתי עליו, שריריי היו רפויים, לא מראים שום סימן לתגובה
חיצונית. "איפה היא?" שאלתי. אבא העביר את ידו על לחיי ואמר
"בשמים, עם המלאכים", "כמו הבלון?" שאלתי. עיניו של אבא לפתע
נפקחו כאילו עלה על משהו "כן אורי, כמו הבלון". אבא חזר לחבק
אותי ושנינו בכינו יחד.
אבא החליט שכדאי שאני אתחיל להפגש עם שלמה, הפסיכולוג של
הקיבוץ. נפגשתי איתו בכל יום שלישי. היינו יושבים במועדון
חברים, דבר מרגש כשלעצמו, בהתחשב בעובדה שהכניסה לילדים היתה
אסורה. אני לא ממש זוכר מה נאמר באותן שיחות אבל התברר לי לאחר
שנים ששלמה סיכם את מצבי בפני אבא בערך כך: "אורי סובל מחרדת
נטישה, אבל לא מהסוג האופייני והטבעי לילדים בגילו שבוכים כאשר
אמא שמה אותם בגן והולכת לעבודה. אורי מרגיש בודד. אותו בלון
שחמק מבין אצבעותיו ונעלם ברקיע, הכניס בו את הפחד שכך יהיה עם
כל דבר שהוא אי פעם יאהב ומות אמו רק נתן לו אישור לכך. ילדים
הם הרבה יותר מורכבים ממה שאנו נוטים לחשוב".

1999. אני בן 24. 20 שנה אחרי הבלון. 17 שנה אחרי שאמא מתה. 15
שנה אחרי שעזבנו את הקיבוץ ועברנו לגבעתיים. 7 שנים אחרי
ששרון, הבחורה היחידה שאי פעם אהבתי, עזבה אותי כשלא יכלה לשאת
את התלותיות שלי בה. "אתה לא נותן לי לנשום. אני אוהבת אותך,
אבל אתה צריך להבין שיש לי גם אנשים אחרים שחשובים לי. יש לי
משפחה, חברים, לימודים, תחביבים." היא נהגה לומר. 6 שנים אחרי
שהקב"ן שיחרר אותי משירות צבאי לאחר שהתייעץ עם פרידה, היועצת
של התיכון. "המלש"ב אורי זינגר נמצא בלתי כשיר לשירות בטחון.
פרופיל: 21.  סעיף ליקוי: נפשי". 3 שנים אחרי שהפסקתי את
הלימודים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. שנה וחצי לאחר
שהחלטתי לקחת את הM-16 ארוך של אחי הקטן נועם, שחזר מהצבא
לסופשבוע, ולסיים עם הכל וויתרתי רק כי לא הצלחתי גם לכוון את
הקנה לראש וגם ללחוץ על ההדק. שבועיים לאחר שפיטרו אותי
מהעבודה שהיתה גם ככה מחורבנת.
יום שני, 7 בערב. אני יושב בחדר שכור במרכז תל אביב וחושב על
הבלון. "אם הוא לא היה עף לי באותו יום, האם הכל היה נראה
אחרת?", "למה אמא לא קשרה אותו לפטיש אמיתי אלא לפטיש מפלסטיק
כחול?", "אם הבלון היה מת מזיקנה, פשוט מתרוקן מגז לאחר כמה
ימים ושובק חיים בעודו אצלי בידיים,  הייתי פחות דפוק היום?".