"די, תמשיך הלאה. חבל לבזבז את החיים." כאילו שאני לא יודע את
זה. כאילו שאני לא רוצה. "חבל, מוכשר כמוך. בסדר, זה קרה, לא
נורא - יאללה, תמשיך הלאה כבר כוס'אומו!"

ככה זה כל הזמן מאז שזה קרה. האמת, זה באמת היה דבר לא נעים -
על זה היה קונצנזוס. ולא, אני לא מתכוון להגיד מה זה היה. אני
רק יכול להגיד שזה מסוג הדברים שמחלקים את החיים לשניים - החלק
שלפני והחלק שאחרי. עכשיו, מן הסתם, אני בחלק שאחרי.
אני מניח שיש דברים שמחלקים את החיים לשניים בצורה חיובית -
אולי חתונה, אולי זכייה בלוטו, אולי כי עלית על הדרך
האולטימטיבית לאכול פיתה עם ים טחינה בלי להתלכלך. כשקורה דבר
כזה זה כאילו שמו לך פילטר ורוד על האישון - הכל נראה יותר טוב
- כל בוקר אתה מתעורר לצד האישה שאתה אוהב, או לצד הרבה נשים
שאיתך בגלל שזכית בלוטו אבל לא אכפת לך, או שאתה מסתכל במבטי
זלזול על כל האנשים שנוזלת להם הטחינה מתוך הפיתה, וצוחק למראה
המבט המופתע-מטומטם-נבוך שלהם כשהם קולטים שהחולצה שלהם אוכלת
יחד איתם. זה דבר חיובי.
הדבר שלי היה שלילי. כשדבר שלילי מחלק את החיים לשניים הוא
משנה פרספקטיבות. יש תקופה שכולם מסכימים שזה באמת לא נעים,
ונותנים לך לשקוע במלנכוליות הפרטיות שלך כמה שבא לך - העיקר
שתהיה מבסוט. אחרי כמה זמן אתה מבין שזה אירוע מחלק-לשניים,
ובאופן שלא ברור לי גם כולם מסביבך קולטים שהבנת את זה. ואז זה
מתחיל - "שטויות, זה יעבור" - "אל תדאג - חודש-חודשיים אתה כמו
חדש!" - "התפללת? אולי זה יעזור" (כן - באמת אמרו לי את זה!)
ואני - מה אני יכול לעשות? "כן, נכון, באמת אתה צודק" - "כן,
את צודקת לגמרי, אני באמת אופטימי". אהא. אופטימי. אופטימי כמו
נידון למוות שיושב בכיסא החשמלי ושומע את המחוג שניות בדקה
האחרונה של החיים שלו. אולי טיפה פחות אפילו - תמיד יש סיכוי
שתהיה נפילת מתח והכיסא לא יעבוד. אצלי זה אבוד.

"אני יודע, אין טעם לחיות בחרטה. אבל ככה אני מרגיש" אמרתי
לחבר שהיה ממש טוב עד שגילינו שנינו שברגע שלא נפגשנו כל יום
במקרה לא דיברנו שלושה חודשים. "אני מבין אותך, באמת שאני מבין
אותך" הוא אומר לי, ולא נראה שהוא באמת מבין, למרות שבטוח שהוא
חושב שהוא מבין "אבל אין מה לעשות - תמשיך הלאה." - "אבל אתה
לא יודע איך זה - כל דבר שאני רוצה לעשות אני חושב איך זה היה
לפני זה, ואיזה מעצבן שזה קרה". שתיקה. "אז מה חוץ מזה?" הוא
אומר לי. תגובה של בן-אדם נבוך, ואני מבין למה. קשה לדבר עם
מישהו במצב שלי.

הבעיה האמיתית היא שזה מחלחל עמוק ומתחיל להשפיע גם על מחשבות
אחרות. מילא אם רק הייתי כל הזמן מבואס בגלל הדבר הזה, שיהיה.
אבל מאז שאני בחלק השני של החיים אני חושב אחורה כל הזמן על
החלטות שעשיתי בחלק הראשון, ולצערי אני מגלה שעל רובן אני
מתחרט. ועוד יותר מעצבנת אותי הידיעה שאין לי מה לעשות נגד זה
- לא נגד העובדה שהדברים האלה כבר קרו, ובטח לא נגד העובדה
שאני מתחרט עליהם.
אל תחיו בחרטה.