ניצן החליט ללכת לטייל היום. זה ככה בא לו פתאום, מידי פעם הוא
יוצא לטייל, ככה סתם בלי לחשוב יותר מידי לאיפה ולאן. הוא תמיד
אמר שאם שוברים יותר מידי את הראש על "לאן הולכים", "מתי
הולכים", "לכמה זמן הולכים" ועוד כל מיני שאלות כאלה אז
מפספסים את כל הקטע של הטיול, של ניקוי הראש. צריך להיות קליל,
ספונטני, ככה בלי לחשוב יותר מידי.
בקיצור, הוא סידר לעצמו תיק, שלמען האמת תמיד מוכן ליד הדלת
בחדרו ורק חיכה לניצן שייקח אותו משם. בתוך התיק היו כבר שק
שינה ישן צבאי שהיה של אבא שלו שנהרג בתאונת אימונים במילואים
לפני שלוש וחצי שנים בערך, אוהל מתקפל שקיבל במתנה לבר מצווה
מהקיבוץ, גזיה שזכה בה פעם באיזה תחרות במחנאות, ארבעה בקבוקי
מים של ליטר וחצי כל אחד, אולר שקנה בכסף שקיבל מדודה רותי
ועוד כמה דברים שצריכים בטיולים.
הוא רצה בעצם לטייל עם מישהי, אבל בקיבוץ לא היה אף אחד וגם לא
אף אחת. די נמאס לו מהבנות בקיבוץ כולם סתם 'חננות', ככה תמיד
הוא אמר עליהם. ניצן היה בחור די מבוקש לאורך השנים, תמיד
הייתה לו חברה, כמעט תמיד הוא היה זה שהחלטי שנמאס לו מהקשר
וכמעט תמיד לא עברו חודשיים עד שהיתה אחרת. רק שבזמן האחרון
החל להסתובב לבדו ולהעדיף את הבדידות. האמת היא שהוא עשה את כל
זה כי נמאס לו מהבנות בקיבוץ והוא לא ממש הכיר בנות אחרות, אז
הוא העדיף להסתגר כאילו שהוא עושה את זה מבחירה. הוא גם חשב
שאולי באמת קצת זמן לבד יעזור לו, אך לאמיתו של דבר הוא סבל.
הוא לא היה רגיל לחיות לבד, הוא התרגל שתמיד יש לו מישהי לבכות
לה, מישהי לצחוק איתה, מישהי שהוא מדמיין כל הזמן כאילו היא
נמצאת איתו ומביטה בו כל הזמן. תמיד היו אילו שהם פנים
שהצטיירו בליבו, ועכשיו, מה עכשיו, ריק. אין לו כלום.
רוב החבר'ה בני גילו היו נערים ילדותיים יחסית לשאר הקיבוץ, לא
ברור למה. ניצן היה קצת שונה, הוא תמיד היה בחור חושב, נבון.
הוא לא הרגיש שייך אליהם יותר הוא כבר לא בילה איתם כמו פעם.
עד לפני שנתיים תמיד היו ביחד, אבל משום מה הוא החליט שיפסיק
עם זה, הוא הגיע למסקנה שהוא איתם רק מתוך הרגל, בכלל אין לו
מה לחפש איתם והוא גם לא נהנה להיות איתם.
מהבדידות הזאת ניצן הגיע למסקנה שעדיף שיצא לטייל קצת, אולי
ככה הוא יצליח לנקות קצת את הראש. לאחות שברים שנוצרו לו בלב,
לרפא את היאוש, והתקווה הכי גדולה שלו הייתה שאולי הוא ימצא
איזו נסיכה בדרך. הוא תמיד היה אופטימי שכזה. מאלה שחושבים
שהחיים זה כמו בסרט, שיום אחד הם ימצאו את הבחורה המושלמת,
נעימת הליכות, אצילית, חכמה, נבונה, יפה, חיננית, מוצאת חן
בעיני הכל ועוד... אבל, משום מה החיים תמיד היו נגד. הם לא
איפשרו לו לממש את חלומותיו. תמיד היא הייתה ילדותית או טפשה,
או מכוערת, או סתם מגעילה, או שנמאסה עליו אחרי כמה זמן, או
מעיקה או רגישה מידי, או מתפלספת מידי או לא הבינה אותו, או
שהוא לא הבין אותה ועוד ועוד, לא חסר. והוא, מה הוא כבר רצה,
מישהי פשוטה ומושלמת, זו בקשה כל כך גדולה?
הוא תמיד אמר שזה שיש למשהו מסוים סיכוי קלוש זה לא אומר שהוא
לא יקרה, ודווקא לדברים הכי טובים יש תמיד סיכויים קטנים
שיקרו.
אחרי הכל, הייתה לו הרגשה שבהרים ובמדבריות, רחוק מכל יישוב,
מחכה לו הנסיכה. כי זה היה נראה הסיכוי היחיד ההגיוני, זה היה
נראה לו כל כך פשוט שיצור כמוה לא חי עם כולם. היא צריכה להיות
מישהי כל כך מיוחדת שבוודאי היא חיה בטבע, היא לא מסובבת בכל
ה'בולשיטים' האלה של החברה והמדינה. זה היה הדבר היחיד שנתן לו
כח להמשיך ולא להתייאש. הוא המשיך.
הוא ארז הכל, השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, כולם ישנו, הוא לקח
איתו אטלס כבישים ויצא.
בחוץ היה עוד קודר וחשוך ואפילו קריר במידת מה. השמיים נראו
כאילו יושנים שינה עמוקה. ניצן החל לפסוע לכיוון הכנרת, זה היה
סה"כ מרחק של שעתיים הליכה. היה חשוב לו להגיע לחוף הים מוקדם,
אולי היא שם, ולראות יחד את הזריחה זה יכול להיות מאוד נחמד.
אז הוא הלך ממש מהר, הוא החל להזיע ולהתנשף. גם ככה בקושי ישן
הלילה, הוא לא הצליח להרדם, שבר את הראש איך הוא מוצא אותה ומה
עוד נותר לו לעשות שעוד לא עשה. ואז בלילה החליט שילך לטייל
קצת וגם אם לא ימצא אותה לפחות זה יהיה לו טראפיה מסוימת
מהשגרה והיאוש.
הוא נזכר במה שחשב אתמול והחליט שאולי לא כדאי שיחשוב שהוא
באמת הולך למצוא אותה, הוא הולך לטייל בלבד. רק לטייל, לראות
נופים, חיות, לשחות, להזיע, להתלכלך, ללכת לאיבוד, לפגוש פה
ושם אנשים מעניינים וטובים, אבל לא יותר מכך. עדיף שלא יחשוב
עליה בכלל. הרי ממילא היא לא באמת תהיה שם, הוא סתם מדמיין
וחבל שיתאכזב. הוא האט את קצב ההליכה, חשב בליבו אולי אפילו
יישב לרגע לנוח אבל מייד החליט שאין זה כדאי כי אולי היא כן שם
בכל זאת ואז בטוח הוא לא יראה אותה, אסור להתעכב יותר מידי.
שוב תפס את עצמו וכעס על עצמו, איזו שטות, אני צריך פשוט לשכוח
מכל זה וזהו. היא איננה פה, ואם היא תבוא אז יופי ואם לא אז
לא. המשיך ללכת לאיטו. החל להביט בנוף מנסה ליהנות ממנו כמה
שיותר, כמו ששואפים לאף איזה טבק ומנסים שכמה שיותר ייכנס
פנימה בכדי ליהנות ממנו. המשיך בדרכו על שביל העפר, לפתע ראה
בצד שלושה נשרים חגים במעגלים מעל הוואדי שלצד הדרך. אם הייתי
נשר, או עיט, או בז, או אוח וואוו, זה בטח היה מה זה כיף לעוף.
אבל אז שוב הוא החל לחשוב עליה, שלעוף לבד זה בכלל לא כזה כיף.
זה אולי כיף רק בשביל ההתחלה, אבל אחר כך כשמתרגלים זה נעשה
משעמם, בדיוק כמו ללכת לבד. פשוט, צריכים לעוף בשניים אני
והיא. די, אמר לעצמו ושתק.
ניצן הגיע לכנרת, החוף היה כמעט ריק, פה ושם נראו זוג שקי שינה
או אוהל מתנועע ברוח. פה ושם היה גם שק שינה אחד עם שני ראשים
מבצבצים מתוכו ישנים שינה עמוקה. אף אחד לא עמד בחוץ, בטח לא
אף אחת. בעצם, למה שמישהי תגיע לשם לבד, היא צריכה להיות
משוגעת. ועם המצב היום זה גם ממש מסוכן להסתובב לבד, בטח בשביל
בחורה צעירה.
הוא הרהר בליבו אך לא אמר נואש ןחיפש לעצמו פינה לשבת בה.
בעצם, חשב לעצמו, עדיף שאמצא לי אולי איזה זוג להצטרף אליו, רק
לשעות הבוקר, הוא כל כך רצה בחברה. ליד אחד משולחנות העץ
הפרוסים לאורך החוף הוא ראה קבוצה של בחורים, בערך חמישה, הם
היו דתיים כנראה כי הם הניחו תפילין והתפללו שם. הוא ניגש לאחד
מהם, שהיה נראה מאוד מוזר עם הקופסא השחורה שלראשו וסרט העור
השחור הכורך את ידו השמאלית, בכדי לשאול אם יוכל להצטרף אליהם
לארוחת בוקר. הוא שכח לקחת איתו אוכל, רק מים היו לו וגזיה
לבישול. הוא אמר לו כי הוא מוכן לתת להם להשתמש בגזיה שלו,
וסיפר כי הוא שכח לקחת אוכל ושאל אם יש להם אוכל לתת לו. הבחור
הנהן בראשו וחייך קלות, בעודו מסמן בידיו משהו מעין 'נדבר אחר
כך' שכזה. ניצן חשב שהוא מבין שהבחור באמצע תפילה ולכשיסימו את
התפילה הם יאכלו ביחד בכיף.
לבינתיים ניצן ניגש הצידה וישב ממש על שפת הים, הזריחה הייתה
באמת יפה, רק חבל שהיו עננים שהסתירו את מחציתה של השמש, למרות
שדווקא בזה היה משהו שממש הזכיר לו את מצבו, זורח ולא זורח
שכזה, משהו חסום, משהו שעוצר אותו. הוא הזדהה עם המראה והביט
בשמש עד שכאבו עיניו.
בתחילה יכל להבחין רק בין אור לצל, אחר כך גם זה היה קשה.
הוא ראה מן אור חזק שכזה, מרוב עוצמתו היה האור שחור, זה שחור
ולבן כזה לחילופין, רק מי עיוור באמת יכול להבין.

הוא התעוור.

ניצן לא יכל לעכל את מה שקרה הוא איבד את שיווי המשקל ונפל,
ראשו צנח בדיוק במקום בו נשבר אחד הסלעים, וחוד הסלע ננעץ
במפרקתו.
בו במקום עמוד השדרה נקרע וניצן נעשה נכה לשארית חייו.
הוא לא ידע זאת עוד,אך בנס הוא עוד חי, שכן החוליות הראשונות
בעמוד השדרה סטו ממקומם וחוט השדרה נשאר רופף בין החוליות בעוד
כל תזוזה קטנה עלולה לקורעו ולנתק את מערכת העצבים מהמוח ובזה
לגרום למותו המיידי.
הנערים שהבטיחו לו שיאכלו עימו סיימו את תפילתם,
אחד הבחורים צעק לעברו "בחורצ'יק, אתה בא? אנחנו אוכלים יש
אחלה אוכל".
ניצן רצה להפנות את מבטו מאינסטינקט, שהרי ממילא לא יכול היה
לראות כלום. ניצן סובב את ראשו ומת במקום.

אז למה לא להאמין בסיכויים קלושים בעצם?