זה היה מוזר.
אני, שצריך להעמיד שלושה שעונים ועוד טלפון אחד כדי לחשוב על
סיכוי לקום בבוקר בזמן, התעוררתי מדפיקה על הדלת בחמש בבוקר.
אפוף שינה, לא מיהרתי לקום. רק בשתיים לפנות בוקר זחלתי אל
מתחת לשמיכה בליל אוגוסט לוהט.
שיחכו לי קצת שם בחוץ.
מה כבר יכול להיות כל כך דחוף?
פתחתי את הדלת ומולי עמד בחור לובש מדים. מעט מאחוריו עמד אדם
נוסף, לבוש אזרחית, שנשא בידו תיק פלסטיק חום עם הכיתוב "ערכת
רופא" באותיות מרובעות ושחורות.
פתאום הכל היה ברור. נותרה רק עוד שאלה אחת לשאול.
"נפצע או נהרג"? שאלתי את הקצין.
"אני מצטער לבשר לך", הוא אמר בשקט, "שאחיך, רועי, נהרג הלילה
בפעילות מבצעית בשומרון".
מיהרתי אל החדר כדי להתלבש, כשהרופא רץ אחרי עם מזרק שלוף
ביד.
כשהתחלתי להתלבש הוא נרגע והתיישב על קצה המיטה. "למה רצת?",
הוא שאל.
"אמא שלי" גמגמתי, "היא ואחותי לבד בבית. אני צריך להיות שם".
ופתאום נזכרתי במה שאמרה לי מיכל, מי שהיתה מוגדרת כ"חבר הכי
טוב שלי" בעשר השנים האחרונות:
"יש אנשים בני שישים, שאם הם יכתבו את סיפור חייהם, הספר שלהם
יהיה הרבה יותר קצר משלך, והרבה פחות עצוב. שב לכתוב אותו.
אולי יתחיל להיות קצת יותר טוב אם תשים את כל העבר מאחוריך".
ואני, אף פעם לא התחלתי לכתוב אותו. ועכשיו יש לי עוד פרק
להוסיף לו.