העלווה הסמיכה והקרפית של עצי הפארק לא שובבה את ליבו של יהודה
אבן-גיר כאשר פסע לאורכו והזה ברבורי מתכת שחורים שצפים על
פני אגם תכול, מוקף שושנים אדומות. הוא יצא מביתו הנמצא סמוך
לבית הספר היסודי "נוף ים" במטרה ללמוד את האנשים הרבים שהלכו
באותם השבילים לפניו וחלמו חלומות אותם לא הצליח להבין. נבצר
מבינתו כיצד יתכן שקיימים אנשים אחרים מלבדו המסוגלים לחשוב
ולהרגיש ולכן החליט להתחקות אחר עברם של הדיירים המתים של
אשקלון. בכל פינה צצו כפצעים פתוחים צללי רפאים מתקופות
שונות,מלמולים בערבית וארמית התלפפו סביב אוזניו כמטפחות לחות
ומוכתמות, עקבות והלמות פרסות סוסים כיתרו אותו ונמרים בעלי
חברבורות דהויות חלפו על פניו, משחרים לטרף.הוא התכופף ומישש
את הזיכרונות שנותרו כשקיעה שלא הושלמה מתחת לדשא מוריק ומטופח
והתחיל לרעוד . זרם את אוזנו לאדמה וניסה לעקוב אחר סיפורה
המתלחשש והמורכב גרגרי חול שמתפזרים ברוח לצורות שונות. נהרות
של עצב מצלק לכלכו וגדשו את אוזניו והוא החל לרוץ ולחבק את
העצים הזקנים שצומחים כאן מימי קדם, עוד בתקופה בה דלילה צדה
את שמשון הכסיל והבריון. צעקות השבר שהשמיע בריצתו היו כה
איומות עד כי אחד מעוברי האורח נאלץ להתעניין במצוקתו. הוא אחז
בידו ובידו השניה ליטף את ראשו הקודח וההוזה אך יהודה לא ראה
אותו והמשיך לדמיין אסוציאטיבי של דימויים חיים כילדים חדר אל
תודעתו והסתיר את נוכחותם המוחשית של האנשים שחצו את הפארק
בדרכם לאנשהו אחר ובעוברם הציצו בו בהשתוממות דרך חרכי עיניהם
הצרים, החוו תנועה של רחמים והמשיכו לקצהו של הפארק,שם סברו,
נמצאת הצוויליזציה. הצמיד לוליינים יהודים שמהלכים על חבלים
דקים כמחוגים. תחושה שכמו באה מן האופק של עצמו גרמה לו לחוש
כי נפשו שחוחה וכוח המשיכה של השיבה הכואבת הביתה מכניע אותו .
הוא נזל וקרס מבין ידיו של הזר שאחז בו והתחיל לבכות. אני לא
יכול לחבק את האדמה הזאת הוא צעק לעברו וזרה חופן של חול
בעיניו המבועתות והמזוגגות של אבשלום שייצג עבורו את כל
המתועב והנקלה בעמישראל באותו הרגע. אבשלום פנה משם והלך
להזעיק עזרה משטרתית או רפואית בעודו משפשף את עיניו. לאחר
שאבשלום התרחק ולא ניתן היה לראותו אלא כנקודה קטנה בקו האופק
קם יהודה מן הארץ והחל פוסע לביתו במעלה הדרך לתחנה המרכזית,
הכביש המוביל אל הפארק בו שמשון נלחם בפלשתים עד חירוף נפש, בו
היה מקדש אלילי משוקץ שאת צלליו מסוגל עדיין יהודה לראות מבעד
למישור הירוק והעמודים הבודדים הניצבים גלמודים כזקיפי האתמול.
הוא הביט בעוברים ושבים וחש את קיומו המנוכר כאיבר תותב בגוף
האנושות. רצה לרחוץ את העולם בבכיו ולא יכל. עיניים תכולות
ומפוררות שנראו כטלאי על פניה של צעירה יפה עברו מולו והוא רצה
ללחוש להן את כאביו. הוא נעץ את עיניו בעיניה משל היו פלצורים
בעיניו והחטיא את המטרה שסירבה להיתפס. צעדיו הוחשו,דמו זרם
במעלה גופו ותחושה חריפה של החמצה אחזה בו . התכופף והרים אבן
שגולפה מאחד העמודים ושאל אותה, מי אנחנו? מה אנחנו עושים פה?.
הפך בה ובחן אותה מכל הכיוונים ובכל הגומות ומאחר שלא קיבל
תשובה זרק אותה גבוה, לעבר השמיים, אולי כדי לפגוע באלוהים.
הכל קרס סביבו ומישהו החליף את תפאורת חייו ומבעד לנופים
הנוכחים הוא צפה בנופי קדם. ארץ אבות, מלמל לעצמו וצמד המילים
הציף אותו געגועים זרים ומופלאים ולכן המשיך לשנן אותו כמנטרה
וסוכר חום זרם אל ליבו. קסם-קדומים אפף אותו והוא חש כמחובר
בחבל טבור לאדמה. חבל טבור שכרוך סביב העולם וחונק אותו. העבר
ניבט מן האדמה ככף יד פשוטה וחרושת תלמים.
בתחנה המרכזית הוא נעצר ונכנס לקניון כדי לשתות קפה ולעשן
סיגריה . התיישב בבית הקפה ובחן את האנשים המלהגים בקולם הרדום
ונעצב . מלצרית צעירה ונאה ניגשה אליו ושאלה אם ברצונו להזמין
משהו והוא השיב שהוא רוצה רק הפוך ומאפרה ירוקה אם אפשר .
המלצרית רשמה בפנקס את הזמנתו ובחיוך שנותר אחריה הלכה לבצע את
השליחות . מימינו ישבו שתי נערות בשלהי גיל ההתבגרות שדיברו על
בנים ומוזיקה . המלצרית חזרה עם הקפה ועם מאפרת בצבע ירוק
בקבוק . תודה אמר יהודה ובחן את חיוכה המולחם, פתח שתי שקיות
סוכר ורוקן אותן אל תוך הקפה . הסוכר נשפך כפתיתי שלג מכווצים
שהפכו בתכולת הכוס השקופה והגבוהה. סביב למרביתם של השולחנות
סעדו האנשים זוגות זוגות כמו בתיבת נוח אבל הפעם היתה התיבה
עשויה בטון והמבול היה של מילים ופחדים ואף צדיק לא היה
בסביבה. הוא בחש את הסוכר, נטל את הכוס בידו השמאלית ובחש את
הקפה המהביל והמתוק שזרם בגופו והרעיל את זרימת דמו. הוא ישב
בסמוך למדרגות הנעות והביט בעוברים ושבים שנראים כממהרים למקום
כלשהו ונדמה היה לו שהם מנסים להכניס את המבול לתוך התיבה
הממוגנת . יהודה לגם מן הקפה ובמרץ מחודש הביט סביבותיו
והתפרקד על משענתו של הכיסא המרופד. לחלוחית גבישית נתלתה
בעיניו ודרכה העצמים הפכו למטושטשים ומרוחים. בעיניו דלקו שני
נרות נשמה וחלבם החם טפטף לתוך גופו. הוא מישש את השולחן ומולל
את מרקמו בידיו כדי לחוש אם אכן העולם נצבע בצבעי פסטל לפתע או
שמא אין זה אלא דמיונו הפרוע . הוא חש את מרקמו הדביק והמלוטש
של העץ ועצם את עיניו. למול עפעפיו הדבוקים ניבט עץ אלון אצילי
ומלבלב בעל שורשים גבריים ומסוכסכים שנשא עלוותו הירוקה כאלפי
ידיים. יער שטוף אור נפרש כמפה מצועצעת ומרשרשת למול שמורות
עיניו המוגפות וצבעיו המסנוורים נמסכו בנסיגת החיות המבועתות.
תפיפות רגליים הקטנות, נפילת גזעים שמנים ובדים מוטחים באדמה
בוצית ניגנו בו. הוא פקח את עיניו וחש כי אגלי זיעה גולשים
במדרונות לחייו הסמוקות והלוהטות. עיניו זהרו באור שחור
ומבריק וריקדו סביב לאנשים הסועדים שלטשו בו עיניים חומלות
ואטומות. לאחר ששילם עבור הקפה הלך אל המלצרית ושאל אותה לשמה
וכשנענה כי שמה הוא תמר חייך בסיפוק ויצא את הקניון לעבר ביתו.
הידוס הילוכו המהוסס וראשו המשתפל מצווארו שיוו לו מראה
מדולדל ומדוכא שגרם לו להיות שקוף לאנשים המעטים שעברו לידו.
הוא פסע לעבר ביתו ובראשו חלפו כלהק חסידות מחשבות שונות
ומשונות, בהן הוא נגע בזרועות האינטלקט הבלתי מיומנות שלו
והחטיא. מדוע לכל האנשים שעוברים דרכי ישנן עיניים מזוגגות
בעלות הבעה כפתורית ? מה הוא שדוחף הכל קדימה ולאן ? איני יודע
כלום פרט לתודעה שלי , אולי כל הגופים עטוי הבד והטמטום אינם
אלא חלקיקים שלי . הוא נגע בראשו וחש בשערו הקהה והרך חודר בין
אצבעותיו , הוא ניסה ללחוץ על המקום בו עוברות מחשבותיו
המתעתעות וחש בלחץ על עצמות הגולגולת שלו. בינתיים הוא עבר
מרחק ניכר והגיע עד למרכז אפרידר , רגליו הוליכו אותו בקצב
אחיד לביתו. לפני שהגיע לפתח ביתו החליט יהודה כי עליו להתעשת
בטרם יפגוש בהוריו. הוא ישב על אחד מן הספסלים הנטועים מתחת
לעצי האורן ועצם את עיניו כדי להירגע. האוויר האביך והחמים
החליק את עורו והוא הרגיש שהוא מסוגל לחזור הביתה.
יהודה קם מן הספסל שעליו ישב קרוב לשעה והלך לביתו.
בבית ישב אביו בסלון , מרותק לטלוויזיה כהרגלו. יהודה ניסה
לחצות את הסלון מבלי שהוא ירגיש בכניסתו אך ברגע שהוא עבר
מאחורי הספה אביו הסיט את מבטו והביט עליו.
איפה היית כל היום? אימא כבר משתגעת בגללך , שאל אביו . יהודה
הסתכל עליו במבט משתומם וענה שהוא טייל בפארק ושהם לא צריכים
לדאוג לו כי הוא כבר בן 18 והוא מספיק מבוגר כדי לדאוג לעצמו.
מה אנחנו כבר מבקשים ממך יהודה, שתראה קצת התחשבות טיפה
אכפתיות . אני באמת לא מבין למה אתה צריך לתקוף אותנו ולהדאיג
אותנו כל הזמן, צעק אביו אך יהודה התעייף מהשיחה הלעוסה הזאת
ומהיום המתיש שעבר עליו והחליט ללכת לחדרו בלי לסיים את השיחה.
כשהוא נכנס לחדרו וסגר את הדלת הוא שמע את אבא שלו קורא לו
ודורש ממנו שיחזור מייד לסלון , אני מרגיש לפעמים שמישהו זר גר
אצלי בבית אמר אביו.
יהודה הפעיל את המערכת וצלילים ארוכים של גיטרות בקעו מתוכה
וכיסו את הצעקות של אבא שלו שעדיין לא יתייאש וטרח להודיע לו
בדיוק מה הוא חושב עליו ועל ההתנהגות שלו.
יהודה החל לחוש בדקות החולפות דרכו, ובזמן הנמוג וחומק מבין
אצבעותיו. הוא הלך אל הארון , פתח את הדלת והביט במראה, שם
ניבטה אליו דמותו שנראתה זרה ומנוכרת. יהודה ליטף את הראי
בידיו הגדולות והגסות וחש כי הדמות המביטה בו כפי שהוא מביט בה
שונה ממנו בדברים שעליהם טרם הצליח להניח את האצבע. זו כנראה
הצורה הכללית של הפרצוף, הרהר יהודה, אבל הרי הפרצוף מורכב
מפרטים ועוד פרטים, שסדורים באופן ייחודי ויוצרים את קווי
המתאר שמהם מורכבים הפנים שלי או של כל אדם אחר. אבל הרי אני
לא אדם אחר, אני יכול להיות אך ורק אני ולעולם איני יכול להיות
אדם אחר, אני נידונתי להיות אני, כלוא בתוך האריזה הבשרית הזאת
ונדחף אל העתיד, הרהר יהודה. הוא חזר אל המיטה שלו ופתח את
מגירת השידה שלמראשותיה. מתוך המגירה הוא הוציא את אחת ממחברות
בית - הספר שלו ועט פיילוט שחור, הוא הסיר את הפקק ופתח את
המחברת ולפתע פרץ בצחוק חרישי ונבוך.
הצחוק הזה הופיע כנראה בגלל שיהודה לא אחז בעט או בכל כלי
כתיבה אחר מאז סיים ללמוד והוא גם לא חשב שאי - פעם יצטרך או
ירצה לכתוב דבר מה מכיוון שכתיבה או כל יצירה אחרת מעולם לא
משכו אותו. הוא תלש את כל העמודים המשומשים מן המחברת וזרק
אותם לפח האשפה שליד דלת היציאה שמול מיטתו והחל לכתוב, או
לפחות ניסה. לפתע הרגיש חסום, כאילו גוש של טמטום רובץ לו בתוך
המוח ולא נותן לו לכתוב את מה שהוא כל כך השתוקק להוציא
ולהשאיר על הדפים הלבנים והבתוליים שרק קוים כחולים ומבריקים,
שיוצרים שורות, מונחים עליהם כמסילות רכבת אופקיות שלא
מובילות לשום מקום. כך בדיוק היו כל אותם הסיכומים והעבודות
שאילצו אותי לחבר בבית הספר, רכבות מילים שנוסעות על מסילות
ישרות ומקבילות שלא תיפגשנה לעולם. הוא אחז בעט והחליט בנחישות
כי היום הוא יתחיל לרשום את כל מה שהוא מרגיש. "אני נדונתי
להיות אני" התחברו המילים כמו מעצמן ויהודה הביט בהן כלא מאמין
והחליט שעליו למחוק אותן אך ברגע שנתגבשה לחלוטין החלטה זו הוא
כבר ידע שהוא לא מסוגל לפגוע במילים הללו.
את מחשבתו קטע קול אמו שקרא אליו מן הסלון, הוא עצם את העיניים
וחש את הקול הצורם והמרגיז שלה נכנס לאוזניו כמים מלוכלכים.
"מה ?" ענה באדישות, "מה לעזאזל את רוצה עכשיו?" . היא לחצה על
מתג הקומקום החשמלי והרתיחה לעצמה מים לקפה. "למה אתה חייב
לדבר אלי ככה ?, אני רק רוצה לדעת מה קורה לך". הוא הלך אל
הסאלון ואמר לאמו שאצלו הכל בסדר ושנימאס לו מזה שהיא דואגת לו
כמו לילד קטן, היא חייכה והסבירה לו שזה התפקיד שלה כאם ,
לדאוג לו ולטפל בו. יהודה שילב את רגליו והביט באמו במבט אטום,
"אימא" אמר לאיטו " אני כבר לו הילד הקטן שלך, יש לי חיים משלי
אז תני לי לנשום קצת, אני מבטיח לך שאפשר לסמוך עלי". הקומקום
רתח והמתג קפץ , אמו הלכה אל השיש והכינה לעצמה קפה שחור
וליהודה נס. "אני בכלל לא מנסה להיכנס לך לחיים" אמרה " אני
בסך הכל דואגת, גם זה לא בסדר?". לפתע יהודה איבד את הריכוז
בשיחה שנראתה לו מאוסה כבר בתחילתה וחשב שבדיוק כאן, בנקודה
הזאת , הוא מתנתק מהדמוי הטיפשי של אמו ומתחיל לראות אותה קודם
כאדם ולכן כייצור המסוגל לטעות ולהיות מרושע. "למה אתה מחייך?"
שאלה, "כי אני יודע שלא ייצא כלום מהשיחה הזאת . לא עדיף שפשוט
נשתה קפה ונלך לישון?" . היא חייכה והביטה בו בפליאה, איך הוא
התבגר כל כך בלי שאפילו שמתי לב, לאן נעלם הילד שלי? חשבה.
יהודה לקח את שלט הטלוויזיה והפעיל את הקופסא השחורה שרבצה
במרכז הסאלון והתעוררה לחיים ברגע שהוא לחץ על אחד הכפתורים.
כאילו מישהו בעט בה, הרהר יהודה, כמו איזה חיה חסרת רגליים
שכדי להגן על עצמה היא פולטת צלילים ותמונות צבעוניות שמגרות
את התוקפן ומנטרלות אותו.
יהודה צחק למחשבות שלו והביט באמו, הוא הבחין כי עורה החל
להתקמט וחריצים של דאגה ביקעו את תווי פניה הנעימים, חריצים
שהקנו לה הבעה של זקנה בטרם עת. "אימא" פנה אליה ברוך , הוא חש
דחף חזק ועדין לשתף אותה ולו בקצת במה שקרה לו בחודשים
האחרונים. "שכחת מה רצית להגיד לי?" שאלה, "לא, זה לא זה" ענה
יהודה והחל להסביר לה שבזמן האחרון הוא מרגיש כי אינו יודע
דבר, כאילו המחשבה והידע שלו משחקים אתו במחבואים ולפעמים גם
בתופסת, שזו הרגשה מוזרה שגורמת לו להתנהג ולחשוב כמו ילד קטן,
כאילו כל הדברים שהוא יודע, מרגיש ורוצה אינם שייכים לו אלא
לאדם אחר, מבוגר יותר. ואילו בפעמים אחרות הוא חש שהתודעה שלו
מנסה לפרוץ את המעטה של הבשר והעצמות שממנו מורכב הגוף שלו
ולהשתחרר. יהודה פתאום נעצר והרגיש כי סיפר יותר מדי ובוודאי
אמו חושבת אותו למטורף, כפי שהוא עצמו חושב לעיתים. הוא קם
ואיחל לאמו לילה טוב, אמו קראה לו לחזור אך ללא אועיל, הוא רק
החווה תנועה מגושמת של דחייה מעורבת בבושה וצעד בנחישות אל
חדרו.
כשהגיע אל חדרו הוא התחפר מתחת לשמיכת הפוך שלו והביט לתקרה
ולאחר מספר רגעים הוא
הניח את ראשו על הכר הרך והרגיש שהוא טובע בתוך הספוג העטוף
בד, עצם את עיניו חזק ומנע מהן לדמוע, לא שוב חשב, לא שוב.
מבעד לעיניו המוגפות הוא חזה במראות שהתאמץ לשכוח, הם באו אליו
כעדר שועט של זיכרונות. להפתעתו הוא ראה את בית הספר התיכון
שבו הוא למד, היה זה כנראה זמן ההפסקה והוא ישב כהרגלו
ב"מחששה", עישן סיגריה וקרא ספר בעוד שאר התלמידים משחקים
כדורגל או סתם מדברים. הוא חש כי מבטי התלמידים צולבים אותו
לבדידותו וניזכר במחשבות שעברו לו בראש באותו הרגע, באותה
ההפסקה, על אותו הספסל . הוא הביט בבני גילו ונדהם עד כמה כל
השיחות והמעשים שלהם טפלים, כל כך טפלים ומיותרים. אני לא רוצה
להיות דומה להם בדבר החליט יהודה נחרצות וטרק את הספר ומבלי
להביט לאן מובילות אותו רגליו ולאן נמשכת הדרך המשיך לפסוע,
הוא המשיך כמובן לכיוון הכיתה שלו מפני שממילא ההפסקה כמעט
נגמרה.
רעש, מישהו מנסה לפתוח את הדלת, מישהו לוחץ את הידית למטה
ומפריע לו לנסות להירדם ולשכוח. מי זה? הוא צועק לתוך הכרית
הלחה והחמה. באותו הרגע הדלת נפערת ואמו ניצבת מולו ופניה
שקטות ומבינות. מה עכשיו?, כבר מאוחר אימא את צריכה לקום
לעבודה, הוא מנסה להתבדח ולהסתיר את הדמעות שמאיימות לפרוץ
וללחלח את עיניו. אמו מחייכת ושואלת אותו אם הוא צריך כסף למחר
ואם הוא צריך לקום בשעה מסוימת בבוקר וכשיהודה משיב בשלילה היא
מביטה בו ואומרת בשקט שהיא אוהבת אותו ויוצאת מהחדר.
לבד, שוב לבד בחדר הקטן של ילדותו, ללא איש שיפריע את בדידותו.
הוא מדליק את מנורת הלילה שעל השידה ומביט בקרני האור הצהובים
והמלאכותיים שיוצאים ממנה, הוא שולח את היד ומנסה לתפוס חתיכה
של אור אבל הוא מרגיש רק את החום של הנורה. אולי יש קשר ישיר
בין אור לבין חום תהה, אולי לא יכול להיות אור ללא חום. יהודה
שקע בכל מיני תיאוריות פיזיקליות שבהן לא היה לא שמץ של מושג
אבל זה לא מנע מבעדו להמשיך לטוות אותן כקורי עכביש. הוא כיבה
והדליק את האור פעם אחר פעם והקשיב לזמזום הרפה של הנורה,
זמזום שמנסר את הדממה של הלילה ומפר את הריק שבמוחו.
מה היה לפני שהמציאו את החשמל חשב יהודה, וודאי הייתה זו דממה
מחרידה.
ידו נשלחה אל המחברת שעדיין הייתה מונחת על גבי השידה ופתחה
אותה כאילו מעצמה בלא השתתפותו של יהודה. הוא נטל את העט והביט
באותיות שחיכו לו בשקט בתוך המחברת, הוא נגע בדפים המקומטים
ודפדף במחברת הריקה ולפתע החליט כי עליו לרשום דבר מה נוסף,
שיש לו משהו חשוב לומר.
"אני מרגיש שמשהו נפתח לי במחשבה, איזו צלילות מטורפת, כאילו
כל הזכוכיות שהפרידו ביני לבין שאר העולם נשברו בבת אחת ועכשיו
אני חשוף כמו תינוק" רשם ולאחר מכן קרא את שרשם והתאכזב שככה
יצא לו המשפט ושזה בכלל לא מה שהוא רצה לרשום ובכלל הדימוי הזה
של הזכוכיות מזכיר לו את הפרסומת של הילדים האוטיסטים בערוץ 2.
יהודה החזיר את המחברת למגרת השידה, הניח את ראשו על הכר, עצם
את עיניו וניסה להירדם. הוא הרפה מכל המחשבות הטורדניות שחלפו
בראשו ודמיין שהוא במדבר, רכוב על סוס ערבי בעל זנב יפהפה
שמסתחרר באוויר במערבולות של רוח חמה וגרגרי חול, ראה את עצמו
רוכב לעבר האופק שלא מגלה דבר. הלילה חלף כמו כל לילה אחר
וביום שלמחרת יהודה התעורר רק בצהרים. לאחר שסיים את הקפה של
הבוקר הוא החליט שעליו לעזוב את הבית למספר ימים ואולי יותר.
הוא התלבש וארז כמה ספרים ובגדים ויצא את הבית. יהודה פשפש
בארנקו ומצא שם כמה שטרות שאולי יספיקו לו לנסיעה לתל-אביב
וחזרה . הוא נסע לתל-אביב ולא היה לו שמץ של מושג מה הוא יעשה
בעיר הזו ומה יש לו לחפש שם.
לאחר מספר ימים של שוטטות ברחובות תל-אביב, ימים בהם ישן בחוץ,
על ספסלים בגנים ציבוריים וכיכרות הוא החל לחפש עבודה כדי
לכלכל את עצמו משום שראה כי הוא לא יכול לחיות מקיבוץ נדבות.
הוא כבר הספיק להכיר מספר אנשים ברחובות, אבל לא את האנשים
הנכונים. היו אלה נערים ומבוגרים שכמוהו קיבצו נדבות וישנו
ברחובות. היו שם נערים ונערות שמכרו את גופם כדי להשיג מעט
אוכל וסמים. יהודה לא רצה להיות כמוהם על אף שצורת חיים זו
קסמה לו. הוא רחץ את גופו במקלחות שבחוף הים, התגלח והחליף
בגדים בשירותים הציבוריים ויצא לחפש עבודה. בבת אחת נשטף כל
הקסם האפל מעל העיר והוא הבחין שגם כאן, כבכל עיר אחרת, בשביל
לשרוד הוא יצטרך לשעבד את עצמו לעבודה ולא תהייה לא שום ברירה
אלא להתמיד אם הוא רוצה להמשיך לחיות בגפו, להיות עצמאי.
לא, אני לא רוצה לעבוד עדיין -חשב- אני אמשיך לשוטט ברחובות,
אני אהיה התייר הרואה והבלתי נראה. כשהגיע הערב יהודה מצא ספסל
צדדי בגן מאיר ונשכב עליו כאשר הוא משתמש בתיק שלו כבכרית. הוא
הסתכל אל השמיים השחורים והמכוכבים כשלפתע הוא הבחין כי נער
בעל שיער ארוך ועיניים שקועות קרב היישר אליו. יהודה הזדקף
והביט בו ללא לומר דבר. היי תגיד אתה חדש כאן? הוא שאל אותו
שהם היו כבר ממש קרובים. כן, הגעתי לכאן רק לפני שבוע ואתה?,
אני? אני כאן כבר מגיל חמש עשרה, רוצה לעשן משהו? . אני אפילו
לא יודע איך קוראים לך ואתה כבר מציע לי לעשן? שאל יהודה. הנער
הביט בו במבט מזלזל ואמר ששמו הוא יניב ושרואים שהוא חדש כאן
בגלל שאם הוא היה מבין מה קורה כאן הוא היה מבין שזה בכלל לא
חשוב איך קוראים לו כי אף אחד כאן לא חבר של אף אחד אחר, הם
בסך הכל חיים באותו גן, מעשנים ביחד, לפעמים מזדיינים או
הולכים לגנוב משהו וזהו.
יהודה הקשיב לו, מרותק. אני יהודה הוא אמר. טוב, אז אתה רוצה
לעשן או לא? שאל יניב.
הם עישנו ביחד. זו הייתה הפעם הראשונה שיהודה עישן סמים והוא
הרגיש שמשהו צומח בו, שהוא מתרומם ומרחף באוויר. נו, איך? שאל
יניב ויהודה רק חייך חיוך ענק ואדיוטי של סיפוק וברק משונה
האיר את עיניו. הם דיברו שעות ויניב סיפר לו שהוא עזב את הבית
שלו בעפולה כשהוא היה בן 15 ושנשבר לו מהשעמום של העיר הזו
ומאז הוא בתל-אביב, לומד לחיות לבד. יהודה שאל אותו אם ההורים
שלו יודעים איפה הוא ויניב אמר לו שבכלל לא איכפת להם ושהוא
נמצא כאן כבר ארבע שנים בלי שום קשר אתם והוא מסתדר טוב מאד
לבד, הוא מוצץ לגברים מבוגרים. בהתחלה זה הגעיל אותו אבל עכשיו
הוא כבר רגיל ובכלל זה כסף טוב שאפשר לקנות בו אוכל וסמים.
יהודה התחלחל והצהיר שהוא מעולם לא יעבוד בזנות, שהוא מעדיף
לרעוב ללחם אבל יניב לא ממש הקשיב לו, הוא שקע בשינה על הדשא,
ליד הספסל.
למחרת יניב הסתובב עם יהודה בעיר והראה לו את כל המקומות שאפשר
להשיג בהם דברים בחינם.
הוא לקח אותו עד יפו ברגל והראה לו איך לכייס אנשים, ואיך
לגנוב דברים שימושיים מהבסטות בלי שאף אחד יראה. יהודה הרגיש
שהוא לא מסוגל ורעד בכל גופו שהוא הושיט יד לעבר אחת החולצות
שמצאו חן בעיניו בזמן שיניב שאל את המוכר לגבי המחירים והסיט
את תשומת ליבו. שטוף זיעה וסמוק פסע יהודה לעבר היציאה מהשוק
ומתחת לחולצתו השלל שלו, חולצה צבעונית ורחבה. הוא חיכה ליניב
שהדביק אותו כעבור מספר דקות.
השמש התחילה לשקוע ויהודה חש רצוץ ועייף, הם חזרו לגן מאיר.
|