"תגידי, אם מגיעים אנשים מכוערים פחד, כאלה שהצחנה שנודפת להם
מהפה היתה מחסלת את הג'יהאד האיסלמי ברגע, אז המאבטח שבודק
אותם מקבל על זה תוספת גועל?" שאל אותי אסף המצחקק כשקול הבס
הערב והמרשים שלו, כרטיס הכניסה הידוע שלו שתמיד מצמית כל
בחורה חדשה שהוא מכיר, נדמה לי מעט עמום, בעודנו ממתינים בקוצר
רוח בתור לכניסה לקניון שבתוכו בית הקולנוע.
"אלה חיינו היום, מה אפשר לעשות", עניתי לו, תוהה קלות על
השינוי בגוון קולו. "האמת היא שזה לא ממש מצחיק וחוץ מזה צריך
לקבל את זה בהבנה. היית מעדיף שהמאבטח שלנו יהיה מלאך אחרי
שננסוק השמיימה מסיבות בלתי טבעיות בעליל?", המשכתי למלמל,
רוטנת על ששוב נאלצתי להתיר עבור המאבטח את הרכיסה המוקפדת של
תיק הגב החום שלי, שכל כך עמלתי עליה בבית.

לכל אחד יש כל מיני סוגים של חברים. אסף הוא "חבר-סרטים" שלי.
הפגישות שלנו מתמצות לדיאלוגים שבתור לסרט, בקפה שלפניו או
בקפה שאחריו (ובמקרים נועזים במיוחד, לגלידריה). אסף הוא אחד
כזה שלעולם לא יהסס לשפוך באוזניי היגעות את כל הידע הקולנועי
שלו (שנה ג' בחוג לקולנוע, ירחם השם) לפני הסרט ובסופו, בייחוד
אם אני לא רוצה. מה עוד אוכל לספר על אסף? כן, בכל הזדמנות בה
מתגלגל לשיחה בין החברים תבלין פילוסופי כלשהו, הוא תמיד מנופף
בגאווה בדגל ההדוניזם א-לה שנות האלפיים בקולו הערב והבלתי
נשכח:
"אנשים, אני מבסוט מהחיים, לא מתבייש בזה, לא מעניין אותי החרא
מסביב וכל העולם יכול לקפוץ לי". אחרי זה תמיד מגיע פק"ל,
מלווה בחיוך עתיר גומות: "המצב הכי, אחי!". כל כך מאפיין אותו
המשפט הזה, עד שתמיד כשמישהו מהחברים שומע אותו איפשהו, הוא
מבליע חיוך "אספי" כזה. זהו אסף, תוצר אופייני של צעירי
המילניום החדש.

אז זהו, שלאחרונה החל קולו להשמע מוזר, כאילו חבוי במעמקים
ומדבר משם, כמו החיות המצויירות האלו שטובעות במצולות אבל
ממשיכות לדבר ממעמקים, כי הן מצויירות, הרי. קלוש ועמום,
אפלולי כזה. הראשונה ששמה לב לזה היא נועה, שתמיד היתה כרוכה
אחריו אף שמרבית הזמן לא היה מודע כלל לקיומה; בחורה מהזן הזה
שתמיד שוברים לו את הלב כל פעם מחדש, למרות שהיא אומרת שזה מה
שמושך אותה, לך תבין מזוכיסטיות. יום אחד נתקלתי בה בסופרמרקט.
זה קרה כמה ימים אחרי הפיצוץ בסופרמרקט בירושלים, דבר שהפך את
החזרה מהסופרמרקט למעין מסע ניצחון קטן במשימה בלתי-אפשרית. זה
היה באגף האביזרים האינטימיים לנשים, היכן שמבטי הנשים ננעצים
תמיד אוטומטית, מבלי משים, אישה בעגלת רעותה, היכן שכל מיני
גברברים שממש - במקרה - נקלעו - לאיזור - בדרך - למדף -
המרלבורו - וזו - בעצם - הפעם - הראשונה - בחיים - שהם - טועים
- בניווט, פוזלים בעל כורחם למרכולת המסתורית והקוסמת כל כך
שמסביבם.

"היי" אמרה לי נועה. קולה היה קצת עייף אך מבטה סקר בעניין
גלוי את עגלתי, עד שהפך מודע לעצמו וניתק מייד: "מה המצב?".
"בסדר", עניתי, "כמו כולם בתקופה הזאת, את יודעת. מה כבר אפשר
לענות היום לשאלה הזאת". קרניים חורשות רע של אורות הניאון
בסופרטמרקט החלו להבהב מול עיניי בסינוור מכאיב והתחלתי לחוש
בחידלון הפלורסנטי המוכר שהתאורה הזאת גורמת לי תדיר.
ניסיונותי הכושלים לסלק את הצריבה מעיניי עלו בתוהו. "כן,
נכון" היא ענתה לי ומייד עברה לנושא היחיד שבאמת עניין אותה
כשקולה הופך לפתע עירני להפליא: "תגידי, שמת לב שמשהו השתנה
אצל אסף?".
"למה את מתכוונת?" עניתי כשאני מחשבת מהי דרך המילוט הקצרה
ביותר לפני שתתחיל לטחון את מוחי היגע בפטפוטי-אסף, מה גם
שלאחרונה, כשאני בתוך סופרמרקט, המקום היחידי שאני משתוקקת
להיות בו הוא בחוץ, הרחק מהאיזור המאובטח וכמה שיותר מהר.
"נו, לא ראית שהקול שלו נהיה כזה עמום פתאום? הוא כאילו מדבר
ממעמקים, אני לא יודעת בדיוק להגדיר את זה...".
התחלתי לחשוב שאולי היא צודקת, כמו שתמיד קורה לי כשאני נורא
ממהרת. "לא יודעת, אני ארים אליו טלפון ואנסה לבדוק. אויש,
שמעי, אני חייבת לרוץ, נזכרתי פתאום ששכחתי את הגז דולק"
הוספתי בקול בהול.
"אוקיי, אז תבדקי ותגידי לי, טוב?" הגיבה נועה בחוסר רצון.
"יאללה ביי". מנין לה לדעת שבלוני הגז שלי התרוקנו לפני יומיים
ושלא הספקתי להזמין.

אחרי שהצלחתי להגיע מהסופרמרקט הביתה והרגשתי שזכיתי בחיי מחדש
ולאחר שפרקתי את כל החבילות, נזכרתי שאני אמורה לקבוע עם אסף
ללכת לסרט מחר ובאותה נשימה נזכרתי בתגלית המודאגת של נועה.
צלצלתי אליו לסלולרי, מה שהכי בטוח אצל אסף, האיש שלעולם אין
לדעת היכן הוא מתרוצץ.
"ספסף, מה קורה, הולכים מחר בסוף או לא? כן, אתה חייב לתת לי
תשובה הרגע, יש לי מיליון דברים לעשות אם לא".
הקול מעבר לקו באמת נשמע לי קצת עמום, כאילו הוא מחובר לתיבת
תהודה ערטילאית: "כן, כן, הולכים, בואי נקבע ליד הקופות שעה
לפני, מי שמגיע ראשון, קונה כרטיסים".
"אוקיי, סגרנו", ניתקתי כשעל פני הבעה מהורהרת. "מה מתרחש עם
האיש הזה?".

הגענו לתור לקופות מוקדם וביחד ואחרי שקנינו כרטיסים התיישבנו
בבית הקפה החביב עלינו, כשאני נועצת מבט באסף ומהרהרת בקולו
האוונגארדי, חוככת בדעתי אם לומר משהו.
"מה עובר עליך בימים האלה, ספסף?" הרהבתי בסוף עוז להתחיל
בגישוש. "איך אתה מתמודד עם המצב?" שלחתי משושים מהוססים.
"אני?" ענה לי בחיוך האספי המפורסם אך בקול שנשמע לי חשוך. זו
היתה פעם ראשונה בחיי שחשבתי על צבע של קול. הוא נשמע כל כך
אפל ועמום עד שחישב להיעלם: "אני מסתלבט בסבבה. מבסוט מהחיים,
לא מזיז לי החרא מסביב וכל העולם יכול לקפוץ לי". לא המתנתי
הרבה ומיד הופיעה הסיומת הידועה: "המצב הכי, אחותי! לא סובל את
ההתבכיינות הזאת מסביב, אני מבלה, יוצא למסיבות, תותח!" הוסיף
בחיוך. "מה רע לנו בחיים?, סתם מנפחים הכל, נמאס מזה. תאמיני
לי, ללכת לקפה, לשבת בסתלבט, זה בא לי מה זה
טוווווווווווב...".

יותר לא יכולתי לשמוע. אסף המשיך כנראה לדבר כי ראיתי את שפתיו
נעות, אבל העמימות היתה כה גדולה עד שלא יכולתי להבין מילה.
"כמו מתוך הר געש", הרהרתי. "כמו... כמו... מה זה מזכיר לי?"
ניסיתי להיזכר בייאוש. זה שיגע אותי. ידעתי שיש לי משהו בארסנל
הזכרונות שעונה על החידה הזאת אבל לא הצלחתי לשים עליו אצבע.
"מה זה מזכיר לי לעזאזל?". התחילו לרוץ לי בראש פלאשבקים
מהילדות המוקדמת, משהו עם מחבואים בתוך בור על חוף הים,
כשטמנתי את הראש בחול וכולם צעקו בבהלה וקראו בשמי, ונכנס לי
בוץ לפה ולאוזניים ושמעתי רק רעש של ים בתוך האוזניים, כזה
ששומעים כשמצמידים קונכיה לאוזן. "בטח נשמעתי כמו שאסף נשמע
עכשיו", הרהרתי לעצמי. "רגע... יכול להיות ש... לא יכול
להיות...".

בדיוק כשחשבתי לעצמי: "וואו!, הבנתי מה קורה לו!" נשמע הפיצוץ
האדיר הזה שלא איפשר לשמוע שום דבר שאיננו הוא, כולל מחשבות.
בית הקפה הצמוד לשלנו נחשף לפתע כשהקיר המחבר התמוטט והמון דם,
אש ותמרות עשן השפריצו סביבנו מכל עבר. המולת הפצועים, סירנות
של אמבולנסים ומכוניות משטרה, פרמדיקים, שוטרים, סקרנים ועוברי
אורח טשטשו אותי לגמרי ולא זכרתי יותר כלום, רק שהרגשתי את
תחושת החידלון הפלורסנטי שלי ושהתפלאתי איך זה שהיא מגיעה גם
בפיגוע, בלי ניאונים בכלל.

מאז חלפו כבר כמה שבועות, החיים שבו למסלולם, ועולם כמנהגו
נוהג;  השמש זורחת, השיטה פורחת והשוחט, למרות הכל, ממשיך
לשחוט. ורק את המשפט האספי הידוע "המצב הכי, אחי" המלווה בחיוך
האספי המפורסם, הפסיק אסף להשמיע. לחברים הוא אומר שהוא התפכח.
מה שכן, הקול שלו הפסיק להיות עמום.