ובנשמתי חשתי דימעה ומליחותה דבקה ללשוני
דממה שהיא נצח במורד שהוא תהום.
וקולי נדם,תמו דבריי,פסו מפתח ביתך.
הזיכרון כה מתעתע הוא אך אוהב,והוא מקלט מפני שיכחה,וחשיכה
בתוך חלל שנוסעים ממנו לא שבים.
נפצעתי ושברי מוחי מרוסקים בתוך רגש שכוחו תש
והוא מבקע את ליבי ומעביר בי רטט,ואני חסר אונים...
שט בחוסר ודאות כסירת מפרשית שבורה,שרוח לא עוברת בה.
כל מחשבותיי רצו ממלאות את החדר הריק,ודמותי נשקפת אליי מהחלון
רק במעומעם,נלעגת בתוך ים לא מובן,בתוך סערה וגלים מתנפצים,
על חוף שוקע בעולם שוקע,ושמש כבר זורחת
מתי תיזרח עלי? |
