כשאתה מאבד את הכל,אתה מוצא בסוף רק את עצמך
כשהכל מסביב אבוד נשאר רק הקול שלך!
כשהשמיים מתמוטטים ותחושה של חנק כובשת,נותר רק לזעוק לאוויר
לנשימה,ולקוות שתבוא לך הנשימה הבאה.
הכל נעצר בין רגע ואח"כ נע מהר,מסמא את העיניים שכואבות כבר
מלהיסתכל,אבל חייבות להמשיך,כאילו מקוות לאיזה שינוי שיבוא כך
פיתאום,כמעט כמו שנלקח.
לפעמים אני חושב שהכאב הוא חלק בלתי נפרד ממני ,שהתחושה של
דמעות יורדות נועדה להיות שם תמיד,ואז אני קם ומתעורר,כאילו
באמת היה זה רק חלום,ובודק שזה אני,ויודע...יודע שרק חלמתי,
ושם זה נותר...בחלום!