זה סיפור על אנשים שגרו פעם על הירח. היום אין שם כבר אף-אחד,
אבל עד לא לפני הרבה  שנים היה שם פשוט מפוצץ. האנשים שעל הירח
חשבו שהם מאוד מיוחדים, כי הם היו יכולים  לחשוב את המחשבות
שלהם בכל צורה שרק רצו. בצורת סיר, או בצורת שולחן, אפילו
בצורת מכנסים מתרחבים. וככה יכלו האנשים על הירח להביא לחברה
שלהם מתנה מקורית, כמו  מחשבת אהבה בצורת ספל קפה או מחשבת
נאמנות בצורת אגרטל.

זה היה מגניב, כל המחשבות המעוצבות האלה, רק שעם הזמן התגבשה
אצל האנשים על הירח  מין הסכמה כזאת, איך כל מחשבה צריך
להראות. מחשבה על אהבת אם היתה תמיד בצורת  וילון, בזמן שמחשבת
אהבת אב תמיד עוצבה כמאפרה, ככה שלא משנה לאיזה בית היית מגיע
תמיד יכולת לנחש את כל המחשבות והרגשות שיהיו מסודרים על עגלת
התה בסלון.

מכל האנשים על הירח היה רק אחד שעיצב את המחשבות שלו בצורה
שונה. הוא היה בחור  צעיר וקצת משונה שרוב הזמן הוטרד משאלות
פילוסופיות. והמחשבה העיקרית שהסתובבה לו  בראש, היתה אחת
שהאמינה שלכל האנשים באשר הם יש לפחות מחשבה אחת אמיתית,
מחשבה  אחת שהיא באמת שלהם, שלא העתיקו מאף-אחד.

החלום של האיש הזה היה לבנות חללית, לסוע איתה בחלל, ולאסוף בה
את כל המחשבות  שבאמת שוות משהו. הוא לא היה הולך לאירועים
חברתיים או כלום, ואת כל הזמן שלו הקדיש  רק לבניית החללית.
לחללית הזאת הוא בנה מנוע בצורת מחשבת תהיה, ומנגנון היגוי
שהיה  עשוי מהגיון צרוף, וזאת היתה רק ההתחלה, הוא הוסיף עוד
המון מחשבות מתוחכמות שיעזרו  לו לנווט ולשרוד בחלל החיצון. רק
שהשכנים שלו שהסתכלו עליו בזמן שהוא עובד חשבו שהוא  טועה כל
הזמן, מפני שרק אידיוט מעצב מחשבה על סקרנות בתור מנוע, בזמן
שברור לגמרי  שמחשבה על סקרנות צריכה להראות כמו מיקרוסוקופ.
שלא לדבר על זה שמחשבה על הגיון  צרוף, אם לא רוצים שתראה בטעם
רע, חייבת להיות מעוצבת כמדף. הם ניסו להסביר את זה  לצעיר
העקשן, אבל הוא פשוט מיאן להסכים. השאיפה שלו למצוא את כל
המחשבות הראויות  ביקום פשוט העבירה אותו על טעמו הטוב ועל
דעתו.

לילה אחד, בזמן שהצעיר ישן, התאספו כמה מהאנשים על הירח שמתוך
רחמים לא יכלו לשאת  עוד את הטעויות שעשה אותו נער נאיבי
ומבולבל. הם פירקו את החללית שכבר כמעט הושלמה  למחשבות
שהרכיבו אותה, והתחילו לסדר אותן מחדש. כשהצעיר קם בבוקר הוא
מצא במקום  שבו עמדה החללית ערימה של מדפים, אגרטלים, תרמוסים
ומיקרוסקופים, כשאת כל הערימה  הזאת מכסה מחשבת הצער על כלבו
האהוב שמת, אשר עוצבה כמפת שולחן.

הצעיר לא היה מרוצה בכלל מההפתעה. ובמקום להגיד תודה, התחיל
להשתולל ולשבור דברים  בהתקף בלתי נשלט של טירוף. האנשים על
הירח צפו מהצד המומים. הם מאוד לא אהבו  השתוללויות שם, על
הירח. הירח הוא כוכב עם כוח כבידה קטן מאוד ואם כל מי שהרגיש
טיפה
מריר היה מתחיל לקפוץ באויר ולזרוק דברים, זה יכול היה להיגמר
באסון. בסופו של דבר,  כשראו שהצעיר לא עומד להרגע, הם נאלצו
לחשוב על דרך לעצור בעדו. בבסיסם, הם עדיין  נותרו אותם אנשים
סובלנים והומאנים, רק שהצעיר חמום המוח הזה לא השאיר להם הרבה
ברירות.  אז הם חשבו מחשבה אחת על בדידות בגודל שלוש על שלוש,
ושמו אותו בתוכה,  מחשבה בגודל של צינוק ועם תיקרה מאוד נמוכה.
והוא היה יושב שם בפנים כל היום ובוכה  דמעה אחת בכל פעם, על
זה שכבר לא יזכה לאסוף את כל המחשבות ביקום. ובכל פעם שנגע
בטעות באחת הדפנות היה מרגיש מין מכת קור כזו, מכה שהתחילה ברך
של העצמות והגיעה עד  הקשה של המוח, מכת קור שהזכירה לו שהוא
בעצם לבד.

זה היה בתוך תא הכלא הזה שבא לו הרעיון איך לאסוף את כל
המחשבות ביקום מבלי שלא  יצטרך ללכת אפילו צעד. זה היה רעיון
פשוט מאוד, מסוג הרעיונות שמגיע רק כשאתה כבר  מיואש באמת.
האיש על הירח חשבה מחשבה על סקרנות בצורת בומרנג וזרק אותה
בכוח מחלון  תא הכלא שלו, והמחשבה הזאת עברה דרך כל הכוכבים
ביקום, אוספת את כל המחשבות שרק  אפשר. וככה ישב לו האיש על
ריצפת הצינוק שלו וחיכה. ובאמת, אחרי הרבה שנים, חזר  הבומרנג
עם כל המחשבות בעולם. והאיש בצינוק ניגש אליהן בהתלהבות, מנסה
למיין אותן  לשתי ערימות: אחת של מחשבות טיפשיות וזולות והשניה
של השוות באמת. זאת היתה עבודה  מאוד קשה. כי היו שם טריליוני
מחשבות, גם המחשבות הכי טיפשיות וריקניות יכולות להיות  עטופות
בעשרות שכבות, שכבות שהאיש על הירח היה צריך להשקיע שעות בשביל
לקלף אותן.

אחרי עשרות שנים של מאמץ סיים האיש על הירח את המיון, רק כדי
לגלות שבכל היקום כולו  אין אפילו מחשבה אחת ראויה. אחרי זה כל
מה שנישאר לו לעשות היה לחשוב מחשבה אחת  אחרונה של יאוש בצורת
חבל, לעשות בה לולאה ולתלות את עצמו מהתיקרה. האנשים על הירח
מאוד התלהבו מהרעיון של חבל היאוש והלולאה בקצה שלו, ומייד
חשבו לעצמם מחשבת יאוש  אחת משל עצמם וכרכו אותה מסביב
לצווארם.

וככה נכחדו כל האנשים על הירח, וכל מה שנישאר היה רק הצינוק
הזה של היאוש. רק שאחרי  כמה מאות שנים של סופות על הירח, גם
הוא התמוטט. וכל המחשבות שהיו בו התחילו  להתפזר, כשהן משילות
מעל עצמן את כל השכבות הצבעוניות ושוקעות בעפר.

כשהחללית הראשונה שלנו הגיעה לירח, האסטרונאוטים לא ראו
אף-אחד. מה שהם כן ראו היו  מליון בורות  שנראו כמו חטטים
ענקיים. בהתחלה הם חשבו שהבורות האלה היו קברים  קדמונים של
אנשים שפעם גרו על הירח. רק שבדקו מקרוב גילו שהבורות האלה הם
פשוט  מחשבות על כלום.