טירוף.
ואני גורר עצמי
לחזית.
נותן הזדמנות
לכל אורח לירות,
וגם לך.
וכבר מצאתי
מקלט עמוק
עמוק אי שם.
ואז מה אם
לא ראיתי אור.
ואז מה אם
לא היה אוויר זורם.
ואז מה אם
כמעט
ריפדתי את
הקירות הלבנים
שמסביב,
וקשרתי  לעצמי
הידיים.
הייתי מוגן.
ועכשיו
אני עייף.

אבל אני
לא אירדם.
רק אבהה
בשום כלום.
ואצייר ציורים
פרנואידים בנבכיי דמיוני.
כמו אז.
לפעמים אני
חושב שאז
זה רק פיקציה
של
זיכרונות מעולים.
לפעמים אני
חושב שעכשיו
זה כמו ילדה קטנה
בשמלה אדומה
עם פרוסת
לחם בדבש
מעל קן נמלים גדול
והיא
על קצות האצבעות.

אישה אחת
מאוד חכמה
חייכה אלי
בעצב אמרה
שזה לא טוב,
הראש בריא
המיטה חולה -
או שאולי
זה אחרת?
ואני?
אני רק
משתגע
מאבד
מעצמי דרכי.
מאבד
מעצמי דרכי.
מעצמי דרכי.
ונעלם