תמיד נחשבתי  לילדה הכי כוסית  בשכונה.
בחטיבה היתי הילדה הכי "מקובלת" בשיכבה. כל הבנים רדפו אחרי
וכל הבנות רצו להיות חברות שלי.
היתי הראשונה בין כל החברות שלי שעשתה את זה, עוד בגיל 13. היה
לי חבר יודבתניק חתיך כזה, וכולם קינאו בי. כשהוא זרק אותי
אחרי כמה שבועות, והבנתי שהוא סתם ניצל אותי, סיפרתי לכל
החברות שנימאס לי ממנו ושאני חושבת שמגיע לי מישהו יותר טוב
וביגלל זה ניפרדנו.
השמועה שאני כבר לא בתולה התפשטה די מהר, אבל זה ממש לא הפריע
לי, כי כך הבנים עוד יותר רדפו אחרי ורצו אותי, וזה מאוד מצא
חן בעיני.
כשהגעתי לתיכון, המצב לא ממש השתנה, חוץ מזה שהיו כאלה שהתחילו
לקרוא לי  "פריחה" אבל התדמית הזאת לא הזיזה לי, כי יותר מדי
אהבתי את הפופולריות הזאת. חוץ מזה תמיד ידעתי שהם אומרים הכל
רק מקנאה. פשוט היתי כזאת יפה ומוצלחת, וכולם כל כך אהבו אותי.
זה לא אומר שאני פריחה.
היו לי מלא חברות סתומות כאלה, שכל היום דיברו רק על בנים ועל
בגדים, וכל חצי שעה רצו לשרותים כדי להסתכל במראה.
הבנות הפחות פופולריות תמיד הסתכלו עלינו בזילזול כזה,  אבל זה
לא הטריד אותי כי הכל רק מקנאה.
כשהיתי בכיתה י' הכרתי את לירן שהיה אז חייל. ניהיינו חברים
למרות שהיה בן אדם גס ואלים וממש לא נימשכתי עליו ולא אהבתי
אותו. אבל לא היה לי אכפת, כי כל החברות התפוצצו מקנאה רק
ביגלל שהוא היה כוסון עם מדים ואוטו.
כל השיכבה ידעה כל פרט על החיים המיניים שלנו ואהבתי את זה.
בכל פעם כשהיתי עוברת במסדרונות של בית הספרהיו שורקים לי
וצועקים כדי שאני אשים לב אלהם, אבל אני רק חייכתי. ידעתי שכל
הבנים השווים של בית הספר מפנטזים עלי, וזה גרם לי להרגיש כל
כך טוב עם עצמי.

כשלירן היכה אותי בפעם הראשונה היתי נורא עצובה ובכיתי, אבל לא
סיפרתי לאף אחד כדי לא לערער את המעמד החברתי שלי וכדי שכולם
ימשיכו לקנא בי.
הוא ביקש סליחה והכל עבר, אבל לא להרבה זמן. סלחתי לו למרות
ששנאתי אותו ועוד יותר שנאתי את עצמי על זה שאני איתו.

היתי הילדה הכי כוסית בשכונה. כל הבנים רדפו אחרי וכל הבנות
קינאו בי. עד שלירן התעצבן יום אחד ועשה לי סימנים כחולים בכל
הגוף. ניסיתי להסתיר מכולם, לא לצאת מהבית, אבל חברות שלי
גילו, והן לא היו מסוג החברות שיודעות לשמור סוד.
למחורת כבר כל הבית ספר ידעו וכבר לא היתי הילדה הכי פופולארית
והכי נחשקת בבית הספר.
כל ה"חברים" הרבים שהיו לי פתאום באו לבקר, במקרה,  כדי לראות
בעצמם איך אני סובלת בבית, כולי מלאה במכות. הם עשו פרצוף
כאילו הם מרחמים עלי, אבל אף אחד לא באמת היה עצוב בשבילי.
פתאום ניהייתי סתם אחת שכולם צוחקים אליה ולועגים לה.  אף אחד
כבר לא שם עלי חוץ מכמה בנים חרמנים ומגעילים שנידבקו אלי רק
ביגלל העובדה שאני נותנת.
אמרתי ללירן שאני שונאת אותו על מה שהוא עושה לי ושאני רוצה
להפרד כי עכשיו כבר ממילא כולם יודעים את האמת, אבל הוא לא רצה
לשמוע. כשהוא ראה שאני לא רוצה לגעת  בו יותר הוא התעצבן ואנס
אותי.
היתי הילדה הכי כוסית בשכונה. אבל עכשיו כולם רק ירדו עלי
וצחקו. הפעם ידעתי שזה כבר לא מקנאה...