"תזיין אותי" היא לוחשת לו "תזיין אותי חזק!" היא אוחזת בו
כאילו אין לה במה להאחז חוץ ממנו.
ככל שהוא נכנס חזק יותר ככה היא שוכחת מהר יותר, אין לה זמן
לזכור, היא מתרכזת בלהסדיר את הנשימות שלה. היא לא חושבת על
שום דבר עכשיו, חוץ משהפה שלה יבש מההתנשמויות.
בבוקר היא קמה ועוד מישהו לידה, 'למה?', היא שואלת את עצמה.
מביטה בו ורק רוצה שילך, כדי ששוב תזכור את מה ששכחה אתמול
בלילה.
היא פתאום חושבת, איך בשיעור הסטוריה בכיתה י"ב המורה הביט לה
בעיינים כשהוא אמר - "בתקופה ההיא בישראל שיעור הילודה היה
הגבוה ביותר, בגלל המלחמה היתה תופעה שנקראת הבייבי-בום" והיא
חייכה אליו. מאוחר יותר נגשה לחדר מורים לשאול אותו אם הוא
מוכן להסביר לה עוד קצת על התופעה. "אבל אין מלחמה עכשיו" הוא
חייך אליה והיא ענתה לו "עוד תהיה, צריך להתכונן, גם מבחן זו
מלחמה קטנה". באותו לילה היא כבר היתה בתוך מיטתו של אותו מורה
להיסטוריה, משם הכל התחיל, היא חושבת לעצמה.
שנה שניה באוניברסיטה היא כרגיל מדברת על שטויות, מופתעת עדיין
שיש אנשים שמקשיבים לשצף הדיבור שלה.
"את תמיד כזו פסימית?" שואל איזה קול ששמע אותה מדברת על המצב
היום בשטחים. "סליחה??!!" היא מביטה במין מבט ציני שכזה שאומר
'אני חייבת לך משהו?'. "אני הקשבתי לך ואני חייב להגיד לך שאת
פשוט פסימית בצורה מדהימה" והיא מחייכת מתקרבת לאותו בחור
ולוחשת לו "זו הכל פוזה" והוא מביט לה בעיינים ושותק. תמיד
היתה לה את התכונה הזו להשתיק אנשים, להשאיר אותם פעורי פה, אם
היא לא היתה גורמת לכזו תגובה היא היתה מרגישה שהיא לא עשתה את
היומית שלה. אין אדם שמודה בכל התכונות הדפוקות שלו כמוה ולא
רק זה, היא גם יודעת לצחוק על התכונות הדפוקות בה. שעתיים אחר
כך, חיפש אותה הבחור כי נזכר ששכח להציג את עצמו "אני ירון"
הוא אמר לה כשגבה מופנה אליו, היא הסתובבה ואמרה "מזל טוב"
ושוב תקעה אותו בלי מילים. היא צוחקת והוא שואל "גם זו חלק
מהפוזה?",
"אתה לא מבין, הפוזה זה שאין לי פוזה, אני אומרת מה שעולה לי
בראש בלי הרבה חשבון" היא מפנה אליו חזרה את גבה והוא חוזר על
צעדיו לחשוב איפה טעה. היא יכולה לשמוע את הגלגלים שלו בראש
עובדים שעות נוספות והיא שוב מסתובבת אליו ושואלת "אפשר לעזור
לך במשהו?" רק החיוך שלה שיגע אותו, אפילו שהיתה הכי מעליבה
שבעולם, רק החיוך שלה הראה לו שיש משהו שמסתתר מאחורי כל
התגובות האלה. הוא החליט לשחק איתה במשחק שלה, "לא נראה לי שאת
יכולה לעזור לי" והיא צחקה ואמרה "נראה לי שגם אלוהים לא יכול
לעזור לך" הוא היה עדיין במחשבות אם לצאת מהמשחק שלה כשהוא
מופסד או להמשיך איתה. החברות שלה ישבו על ספסל מולה, יכלו
לראות שהיא זו שמנהלת את העינינים, עומדת, צוחקת, מספרת
סיפורים, מרתקת את כולם. הוא פשוט לא יכל לוותר כל כך מהר "אני
מניח שבדרך כלל הירידות שלך מבריחות אנשים, אבל אני קורא אותך
כמו ספר" והיא שיש לה תשובה לכל דבר ענתה גם לזה "אז אם קנית
את הספר אתה יודע שהספר כולו דפים ריקים". תשובות היו לה מפה
עד להודעה חדשה. היא ראתה שהוא עדיין חושב על איזה פאנצ' ליין
להכניס לה, ואז היא אמרה "אני חייבת ללכת לסיפריה, אני מצטערת
שאני הורסת לך" וצחקה. הרימה את התיק שלה ועזבה את המקום. הוא
נשאר, עומד מול חבורה של בנות על ספסל ותוהה מה היא מסתירה
מאחורי המסכות האלה. הבנות צוחקות לעצמן ואז הוא שואל "איך
קוראים לה בכלל?" ואז הן כולן מתגלגלות מצחוק על הספסל ואחת
אומרת לו "עדיף לך שלא תכנס לזה" אבל הוא לא מוכן לוותר עד שלא
יידע את שמה. 'מיכל' השם מתגלגל לו בראש, סטודנטית לכלכלה. מה
שהוכיח שהעקשנות שלו עובדת.
בבוקר הוא חיכה לה בכניסה לבניין "מיכל" הוא קרא לה תוך כדי
שהיא רצה לבניין "אז המאלעונות סיפרו לך איך קוראים לי, אני
בטוחה שהן אמרו לך גם לא להתעסק איתי" היא אמרה תוך כדי עליה
במדרגות "אז מה? לא היו לך מספיק העלבות אתמול?" הוא עלה לצידה
במדרגות כשהיא נעצרה באחת הקומות "רציתי להציע לך קפה" והיא
צחקה "כבר שתיתי הבוקר, עכשיו אני מאחרת לשיעור" הוא הביט בה
ואמר "גם אני מאחר לשיעור" והיא צוחקת יותר חזק "אז מה אתה
מציע לי קפה?! לך לשיעור שלך ותן לי ללכת לשלי"
"אני לא מונע ממך ללכת, את רוצה להשאר אני יודע"
באותו היום הם לא הלכו ללימודים, הם ירדו חזרה במדרגות ונסעו
לים, מה יש לעשות יותר טוב מללכת לים. הערב כבר ירד והיא אמרה
לו "די מאוחר, העלבתי אותך מפסיק ליום אחד, יספיק לך לפחות עד
מחר" וחייכה. כשליווה אותה לדירה שלה, הוא לא אמר מילה ואז
שהגיעו לפתח הבניין היא שאלה אותו "תגיד לי- איך אתה מזיין?"
הוא הביט בה בפליאה, לא יודע אם היא רצינית או לא, לכן לא
הוציא הגה, עדיין בשוק מרמת הדיבור שלה. "אני אתן לך לחשוב על
זה" היא צחקה ועלתה לדירה. והוא עומד מחוץ לבניין, חושב על
איפה הוא טעה.
לקראת עשר בלילה, היא שומעת שריקות מבחוץ, מדיי פעם היא נזכרת
שבילדות שלה שהיו שורקים לה מהחלון והיתה קופצת כמו מאינסטינקט
לראות מי שורק. הפעם זה היה הוא, היא פתחה את החלון וצעקה "מה
יש??!!" והוא צעק "אני עולה" היא לא המשיכה בצעקות האלה ברחוב,
הוא עלה לדירה שלה ואיך שהיא פתחה את הדלת היא צחקה ואמרה "לקח
לך הרבה זמן לחשוב על זה" והוא אמר "אבל לפחות מצאתי תשובה"
היא פתחה את הדלת רחב כדי שיכנס "אז מה התשובה?" שאלה אותו
כשהוא סוקר את הסלון "אני מצוין" והיא צוחקת "לא ציפיתי שתגיד
לי משהו אחר" היא נעלה את הדלת, "אז בוא נבדוק" היא חייכה. "את
לא מבזבזת זמן, אה?" הוא אמר כשהתיישב על הכורסא האהובה עליה.
"אתה יושב לי על הכיסא" הוא הביט על הכורסא ואמר "אני באמת
מצטער" והמשיך לשבת. "אז מה הקטע שלך?" הוא שאל פתאום, "אין לי
קטע, אתה כנראה מזוכיסט זה הכל, אני רק מספקת את הסחורה" כשהוא
הבין שהיא לא מציעה לו לשתות הוא קם וניגש למקרר והיא אומרת לו
"למה לא? תרגיש כמו בבית" וצוחקת.
הוא חיפש בארונות כוס, ולאחר שמזג לעצמו מים קרים נעמד באמצע
הסלון ושאל אותה "אז איפה החדר שינה?" היא התרוממה והוא הלך
אחריה, "זה" היא נעמדה בכניסה לחדר והוא נכנס לפניה "טוב נו אז
מה הסיפור? תתפשטי" הוא אמר והכניס את הכוס על המדף מעל המיטה.
לפתע גם היא היתה צריכה לחשוב כבר על פידבקים ליציאות שלו
"תתפשט אתה, אני זריזה" הוא צחק והתיישב על המיטה שלה. "את סתם
פקה-פקה", היא חייכה והתחילה לפתוח את כפתורים בחולצה שלה,
כשהוא מביט בה ושואל "אז מי האדיוט שדפק לך את השכל" והיא
עומדת מולו עם חזיה ואומרת "אדיוטים התכוונת" ושמה את הידים
שלו על החזה שלה "סליחה, אדיוט-ים" הוא תיקן ומשך אותה אליו.
"תזיין אותי" היא לחשה לו "תזיין אותי חזק" היא נאחזה בו. הוא
חייך לעצמו ורק המחשבה בראש עברה לו להגיד לה שהוא לא ממש רוצה
לזיין אותה, רק כדי שהיא תתבאס.
היא קמה בבוקר כשהזרועות שלו עוטפות אותה וחשבה איך שוב הגיעה
למצב כזה, וגיחכה לעצמה "את מוכנה לחזור לישון?" הוא שאל
כשהבין שהיא ערה. היא עצמה את העיינים שלה חזק וניסתה להמשיך
לישון, אבל עדיין הזרועות שלו שעוטפות אותה לא יצאו לה מהראש,
רק המחשבה על זה, שבאמת שיחנק, הוא מזיין מצוין.
כשהוא התעורר והחל לנשק אותה הוא שאל "נו אז? אני צדקתי אה?"
והיא גיחכה "בוא נעשה מקצה שיפורים" הוא קירב אותה צמוד אליו
ולחש לה "כל הקטע הזה לא יעבוד איתי, את יכולה להתנהג רגיל"
היא צחקה.
היא ניסתה להתחמק מזה אבל לא יכלה, היא ידעה שהוא לא הולך
להעלם לה עוד שעה, היא ידעה שלוותר על מישהו שקורא אותך כל כך
טוב זה לא פשוט.
הם בילו את היומיים הבאים ביחד כשטלפון צילצל בלילה אצלו בדירה
וקראו לו למילואים, הוא הביט בה שוכבת על המיטה וכשניתק את
הטלפון נישק אותה.
"מי זה היה? עוד מאהבת?" היא צחקה והוא ענה "כן היא שאלה אותי
אם אני יכול לבוא לזיין גם אותה" והיא מביטה בו ואומרת "תגיד
לה בסדר, רק אם אני יכולה לראות" והוא תפס אותה וקירב אותה
אליו ונשק לה "אז מי זה באמת היה?" היא שאלה "מה קרה? מקנאה?"
הוא צחק "זה היה הצבא, מחר מילואים, צו שמונה" והיא גיחכה "נו
טוב, לפחות תחזור חרמן".
בבוקר שהיא לקחה אותו לתחנת אוטובוס הוא אמר לה "תעשי לי טובה,
אל תהיי פולניה, תתקשרי פעם ביום זה מספיק" צחק ונישק אותה.
מהחלון של האוטובוס היא צעקה לו "תעשה לי טובה, אל תשתה לי שם
חשיש" והוא חייך ונופף לה לשלום כשהאוטובוס התחיל לזוז.
הוא ביקש והיא קיימה, רק פעם ביום. אבל היתה יושבת שעות עם
הרדיו על חדשות לשמוע אם יש חדש או מה קורה, הוא היה מתקשר
אליה בלילה לספר לה איך טוחנים אותו, והחבר'ה שלו היו צוחקים
והוא היה הולך לצד ואומר לה "מדהים איך זה כשחוזרים למילואים
עוד פעם חוזרים להיות כמו בסדיר" היא לא שאלה אותו מתי הוא
חוזר, אבל הוא הרגיש לפי הדיבור שלה שמשהו לא בסדר, "קרה
משהו?" הוא שאל "לא" היא ענתה ושתקה "ובכל זאת? את יודעת אני
רק במילואים, את יכולה לספר לי" והיא המשיכה לשתוק "אני אספר
לך שתחזור, אנחנו צריכים לדבר" והוא מתפוצץ מצחוק "מה?? השיחה
של its not you its me?, כל כך מהר?" והיא עדיין חושבת אם לספר
לו או לא, "עדיין לא אל תדאג" היא גיחכה, כשהיתה שתיקה של דקה
הוא פתאום לחש לתוך הטלפון "אני אוהב אותך" והיא צעקה לקו השני
"מה???" והתפרצה בצחוק "חתיכת מנייאקית" הוא צחק "אני יודע שגם
את" והיא שתקה. "לילה טוב, חנטרישית" והיא אמרה "לילה טוב דוד
הליקופטר".
שבועיים היא חיכתה כדי שהוא יחזור, לא אמרה לו מילה, כשהוא חזר
לבסוף הוא טס לבית של ההורים שלו להתקלח ולאכול כמו שצריך ואחר
כך נסע אליה. "נו אז סיקרנת אותי, מה הסיפור?" הוא אמר כשנכנס
בדלת והיא קפצה עליו בנשיקות במקום. "את לא תתחמקי מזה בקלות"
הוא צחק והיא הובילה אותו לחדר שינה.
"תזיין אותי" היא לוחשת לו "תזיין אותי חזק!" היא אוחזת בו
כאילו אין לה במה להאחז חוץ ממנו.
ככל שהוא נכנס חזק יותר ככה היא שוכחת מהר יותר, אין לה זמן
לזכור, היא מתרכזת בלהסדיר את הנשימות שלה. היא לא חושבת על
שום דבר עכשיו, חוץ משהפה שלה יבש מההתנשמויות. חוץ מכמה
שהתגעגעה אליו.
אחרי שהוא נרדם היא הלכה לשבת בסלון, כשהוא קם באמצע הלילה
וראה שהיא לא שוכבת לידו הלך וחיפש אותה בבית "מה הסיפור?" אמר
כשהוא משתדל לפתוח את העיינים שלו. היא הרימה את ראשה, כשכבר
כל העיינים שלה היו מלאות דמעות. הוא התיישב לידה וחיבק אותה
"את מוכנה לומר לי מה קרה? מה שזה לא יהיה נתמודד עם זה". היא
כירבלה את עצמה בתוך החיבוק שלו ונישקה אותו, המילים לא יצאו
לה מהפה. אחרי עשר דקות שהם ישבו ככה היא אמרה "אני מפחדת"
והוא שאל "ממה?" ושוב היא שותקת, לא אומרת מילה, והוא רק מחבק
אותה, לא לוחץ. "אבא שלי מת במלחמה" היא פולטת לבסוף,
"בשבועיים האחרונים שיגעתי את עצמי, טיפסתי על הקירות בגללך,
אני לא מסוגלת יותר" והוא שתק. אחרי רבע שעה הוא אמר לה "למה
לא סיפרת לי קודם, הייתי נותן לך אישור להתקשר יותר" והיא
חייכה עם דמעות בעיינים ונישקה אותו "אני לא יכולה לאבד גם
אותך" הוא מביט לתוך עיניה ואומר "אל תדאגי, זה כמו באגדות,
נחייה באושר ובעושר" היא צחקה "אני אוהב אותך, חנטרישית, תקחי
כדורי הרגעה".
הוא חזר למילואים והיא עדיין מקשקשת באוניברסיטה לחברות שלה על
שטויות...

10 שנים אחר כך-

"סססססססאמק, תסגור כבר את הטלויזיה, נמאס לי כבר לראות את זה"
היא צועקת עליו.
"תני לראות חדשות, לכי תעשי משהו בשיער כמו תמיד" הוא צוחק.
"אל תעצבן אותי או שאני אחורר לך גם את הרגל השניה" היא מנסה
לתפוס את השלט.
" נו תפסיקי כבר, יש בלאגן בלבנון, תני לראות, נמאס לי כבר
מהתוכניות שלך שעה ביום אני רוצה לראות חדשות" היא מחייכת
ואומרת לו "היית מת להיות שם שוב, אה?" והוא מביט בה ושותק "מה
פתאום, הרי נתתי לג'וקים האלה לירות לי ברגל כדי שאת לא תדאגי,
לא?" והיא צוחקת ויודעת שלמרות הכל, הוא רוצה להיות שם, יחד עם
כל החברים שלו בצבא.
הוא קולט אותה מביטה בו וקמה למטבח ואומר לה "חנטרישית אחת,
בואי הנה, בואי, אני אסגור את החדשות"
היא מתקרבת אליו ואומרת לו "לא אמרת שנחייה בעושר ואושר?
התקשרו מהבנק לשאול מתי אנחנו מתכוונים לכסות את המינוס" והוא
משך אותה אליו ושאל "אז מה ענית להם?" היא נישקה אותו ולחשה
"אמרתי להם שאבא לא בבית..." והוא צחק.