בימינו זה כבוד למות בפיגוע, יום אחרי הכותרות הם עליך
ומקסימום יומיים אח"כ יש גם תמונה בעיתון. תמונה ממזמן, אתה גם
לא זוכר למה חייכת כשצילמו אותך באותו יום.
זה היה בביקור בחרמון וקפאת מקור- היית על מדים, כן היית
ג'ובניק ששירת בפאקינג חרמון, רחוק מהכל, מהבית,
מציוויליזציה,מהחברים והכי חשוב מהחדשה שלך.
כ"כ רצית לחבק אותה, גם היא בצבא אבל היא קל"ב לעומתך. היא גם
היתה כלבובה, הכי אהבת כשהיא נשכה אותך בשפה התחתונה, וגם אם
לא אהבת סבלת את זה בחיוך ערמומי.
היא לקחה סמים, או לפחות דמיינה שהיא לוקחת ומתה ממנת יתר,
תמיד אמרת לה שאם היא תמות מזה לא יזכירו אותה אפילו בעמוד
האחורי. וגם אם כן זה יהיה בכתבה קטנה לא צבעונית. ושבכלל אם
כבר למות אז או בתאונת דרכים או בפיגוע, למרות שזה כבר לא
מקורי.
היית בא לקחת אותה מהבסיס מסתפק בנסיעה מהירה באיילון דרום
ובכלל ירושלים העיר שידעה הכי הרבה פיגועים. והיא תמיד חייכה,
בטח עישנה משהו.
יצאתם לחגוג את החצי שנה ביחד, באיחור כמו כל אירוע אחר. והיא
נתנה לך זיפו - תמיד התלוננת שיש רוח בחרמון וזה מפריע לך
להדליק את הסיגריה. על הזיפו היה חרוט משהו אבל לא קראת את זה
והיא כבר ישבה עליך מחבקת, מנשקת.
הא ביקשה ממך לחזור הביתה ואתה חייכת והנהנת, רצית רק ללכת
לשירותים פתאום בום גדול נשמע, הקירות של השירותים עצרו את
ההדף, רצת למקום שלפני שניה ישבת בו וראית אותה מתבוססת בדמה
כבר לא נושמת כבר לא מביטה בעיניים אוהבות.
יום אחרי היו כותרות גדולות "פיגוע במסעדה בת"א, 11 הרוגים
עשרות פצועים" יומיים אחרי היתה תמונה שלה מחייכת. נסעת
לאמסטרדם כמו שהבטחת לה - שתיסעו ביחד אחרי שתשתחררו מהצבא.
הלכת ל"קופי שופ" וקנית מכל הבא ליד, חזרת לחדר בהוסטל והתחלת
לעשן להסניף בכמויות מסחריות, קנית גם וודקה 80% כדי להגביר את
העוצמה של הכל.
לא מתת באותו יום וגם לא שנה אחרי, נגמלת מהכל ונהגת בכביש
החוף משאית נתקעה בך. יום אחרי היתה כתבה בשחור ע"ג לבן על רקע
אפור "צעיר נהרג בתאונת דרכים השאיר אח הורים וכלבה" כמו שתמיד
אמרת - אם כבר למות אז בפיגוע.