ונמאס לי שהדבר היחיד שאני מצליחה להוציא מעצמי ברגעים קשים זה
שתי שורות וחצי, שיר וסיפור. זהו. זה הכול. ותמיד יוצרת בועה,
אחרי האכזבה, ומנפצת אותה שוב בדמעות והכול חוזר חלילה. ושוב
בוכה ושוב מתאכזבת, והורסת את עצמי ומסמנת איקסים על הגוף,
שכול אחד מהם שהרס אותי השאיר, עד שאמצא את האחד שלי שאתו אהיה
מאושרת. וזה מוזר שעכשיו אני עוד חושבת על זה. אבל ככה זה.

שם בפנים הלב רעב למשהו אמיתי. הלב שלי הוא כזה מתכחש, שמתאכזב
רוב הזמן בגלל שהוא רוצה לאהוב. שהוא מוכרח. אבל ההגיון של
השכל מונע ממנו, כל פעם אני מבטיחה לעצמי שזהו- שהפעם אני לא
מתאהבת שהפעם אני לא אוהבת. אבל אני תמיד אוהבת, מחדש. וככה זה
חי. וככה זה קיים. פעם אחר פעם ואין הבדל בין אמת לשקר, ואין
הבדל בין שקר לאמת. ואני לא אדע, ולא אבין אף פעם.

ואני משקרת לעצמי שוב ושוב. שזה לא יקרה, שזה טוב לאהוב, ומצד
שני שאני לא אתאהב יותר. שנגמרה מסכת העינויים, מחול השנאה
העצמית הבלתי מוסבר. אבל האף פעם לא נגמר.
כי מסתבר שיש לי לב מחורבן, לב שרעב לאכול אהבה. לב שצריך
אהבה. לב שמתכווץ למשמע המילים "אולי."ו"לא".
ויום אחד שכבר אמצא את האחד הזה שיהפוך אותי לאחת שלא פוחדת
לאהוב, שינטרל את כל הכאב והאכזבות, כבר אהיה עייפה מדי,
וכואבת מדי, והרוסה מדי. כל פעם קצת. כל פעם מאוכזבת קצת יותר,
כל פעם בוכה קצת יותר, כל פעם מתה קצת יותר. ואז הכל אבוד.
ואני אמשיך לכתוב שירים אחרי כל אכזבה. אמשיך לכתוב סיפורים
אחרי כל עצבות. אמשיך לזיין לאנשים מוכשרים את המוח עם השורות
המתפלספות שלי. וזהו. גמרתי את היומית שלי. שתי שורות וחצי,
שיר וסיפור.