רצתי בחוץ, באוויר המקפיא והמנוכר. הירח זרח למעלה, אבל הוסתר
על ידי עצים ענקיים. רצתי בצעדים מהירים, גדולים. כאילו אני
מנסה לגמוע את האווירה הספק עצובה ספק מרגיעה, ואולי שניהם, לא
רק מבפנים, אלא גם ברגליים.
נשמתי את האוויר בכבדות. הרגשתי אותו מזדחל לריאות, במשב רוח
קיצוני ברעננות שלו.
רצתי עם מטרה. ברורה. להשיג אותו. כי זה מה שאני רוצה עכשיו.
המשכתי לרוץ. רוח.
האוויר נשק לפניי ברוך. מלטף, מקרר, מרגש.
פנים השתקפו אלי באגם לידי. פנים מיוחדות. לבנות, שיער הפוך
כולו שעדיין לא נח מלהתנופף מעטר אותם, ושפתיים כחולות סגולות,
והעיניים. לעיניים יש מטרה.
רצתי, בכל הכוח. הצעדים הפכו להיות יותר מהירים. יותר קצובים.
התרוממתי. הבנתי איך למטרה שלי אני אף פעם לא יגיע, לא משנה
כמה אני ירוץ, ואיזה אנרגיות יתנו לי האדמה והאוויר.  יכולתי
לראות אותה, מטרה בלתי מושגת. כבר לא מטרה. פעם ראשונה בחיים
וויתרתי על משהו.
רצתי באוויר, מחפשת מנוח ולא מוצאת. הרוח, שתמיד הרגיעה אותי,
הפכה למאיימת ומרגיזה. היא לא ליטפה ברוך. היא נשפה בבוז. הרוח
שעד עכשיו הייתה חברתי הטובה, שלקחה אותי לכל מקום, אכזבה.
סירבה לקחת אותי אל הבלתי מושג. אבל נתנה לי לראות אותו. זה
כן.
הרוח הורידה אותי מטה, ושוב, נשקו רגלי לרצפה. תחושה מרגיעה
שוב החלה לחלחל בי. המשכתי לרוץ, במהירות שהיא כבר מזמן לא
נורמלית. מרחוק ראיתי את הכביש הישיר, ראיתי את כל המכוניות
וראיתי איך אני עוקפת אחת אחת, בצעדים מאומנים.
הרוח שוב מושכת אותי למעלה, אבל האדמה מסרבת לרפות ממני. שתיהן
נאחזות ואוחזות בי חזק חזק, ואני נקרעת. רצה.