ניסיתם פעם להשתין במטוס? יופי.
אתם יושבים  בכסא, ישנים, אוכלים, קוראים, או כל דבר אחר,
ובכלל לא חושבים על השלפוחית שלכם, שהיא דרך אגב, מסכנה
ומקופחת, כי לא מתייחסים אליה אלא אם כן היא דואגת להזכיר לנו
שקצת לוחץ לה וקצת לא נעים לה, וקצת יש לה צרכים, ו..  אתם
יודעים.
בכל מקרה, אתם עושים מה שאתם עושים, והשלפוחית כמובן לא
מאכזבת! היא תזכיר ותזכיר, עד שלא תהיה לכם ברירה לשחרר אותה
מהלחץ, כי כשלוחץ לה לוחץ גם לכם.
אז אתם תקומו, קצת בחוסר חשק, כי נורא כיף לישון/ לקרוא/ לאכול
או כל דבר אחר, אבל אין לכם הכי ברירה, אז אתם תקומו.
אז בדרך כלל, לא מספיק שקמתם והקדשתם מזמנכם היקר לשלפוחית
שלכם, שגם ככה מעצבנת אותכם, יש גם תור, שממש לא בראש שלכם
לחכות אותו, במיוחד שלשלפוחית שלכם יש נפש ישראלית והיא דורשת
שתדחפו קצת הרבה, למענה, ובעצם, גם למענכם.
טוב. נכנסתם. סוף סוף. אז, תמיד יש את הרעידות האלה שבטוחים
שכבר הדליקו את הסמל של החגורות, והודיעו באיזה חמש שפות
שנכנסתם לכיס אוויר ובלה בלה בלה.
אבל אחרי כל המסע המפרך, עברתם את השלב של הלהשתין בהצלחה. כל
הכבוד!
אתם חושבים שזה הסוף? זהו? נגמר?  לא נראה לי.
הגענו לגולת הכותרת. הורדת המים. זה השלב הכי קשה במסלול
המכשולים זה שנקרא להשתין במטוס. (מי שעבר, כמובן, מקבל טיסה
לחו"ל, עם שירותים צמודים למושב, ככה שלא רק השלפוחית תנדנד,
אלא גם כל האנשים שעוברים מול העיניים, והשלט של ה"פנוי/תפוס"
שינדנד לכם כל הטיסה בעין. אפילו אם השתנתם כבר מאה פעמים.)
בכל מקרה. אתם נעמדים, מומלץ גם לסגור את המכסה של האסלה (מחשש
לפגיעה תמידית באוזן), ולוחצים על הכפתור האימתני. אתם מתפנים
לשטוף ידיים. בהתחלה יש רעש קטן, שלא מרמז בשום צורה על הנורא
מכל העומד לבוא. אתם מתמכרים למים הקרים/חמים, ופתאום- כל התא
הקטן והמואר היטב רועד לו, (זה הרבה יותר נורא מהכיס אוויר
שהודיעו עליו בחמש שפות כשאתם הייתם בתא, זוכרים?), ואתם
כמובן, חטפתם התקף לב לא רציני במיוחד וחזרתם לכיסא.
"יו מייד איט!!!"
אז זהו שלא.
אתם יושבים בכיסא, ישנים, אוכלים, קוראים או כל דבר אחר, אבל
בינתיים, השלפוחית שלכם נטענת מחדש. מנוחה? תחח. רק עד הפעם
הבאה.