בחוץ אנשים מתפוצצים. בחוץ מלחמה.  גדודים של חיילים עייפים
גוררים רגליהם מהקרב, חלקם פצועים, אחרים פגועים אנושות בנפשם.
אנשים מפחדים לצאת מהבית, דואגים לילדים, להורים, לחיילים.
ואני שוכבת מנומנמת אך חסרת דאגות במיטה שלי החמה ביום שישי
בערב, ונפשי נחה בזרועותיו החסונות של אהובי הנאמן.
אצבעותיך הקרות נוגעות בעור החם על הבטן שלי, ואני מתחמקת
בצרחה קטנה של קור.  אני בטרנינג ארוך ואתה בשורט ובלי חולצה.
ולא קר לך.  אבל האצבעות שלך כמו חתיכות קרח.  בחיים שלי לא
זוכרת כזה אביב קר, לא זוכרת שירד גשם ביומולדת שלי.  אני
מתכרבלת לתוכך, רובצת צמוד צמוד מרגישה את ידיך מגששות עלי
באפילה כמו מחפשות איזה כפתור.  כפות ידיים משתפשפות על הפטמות
שלי ואני מציינת בראשי שהידיים שלך כבר יותר חמות.  נצמד אלי,
מנשק מתחת לאוזן ואני מצטמררת, נעה במקומי.  לא יודעת למה זה,
חלק מהסיבוך הזה שלי שמונע ממני מלאהוב את הפגנות החיבה האלה
שלך.  חלק מהסיבוך שלי, ששולח אותי לעולם בחיפוש אחרי איזה
משהו בלתי ידוע בזרועותיהם של גברים אחרים.  ואתה נושם אותי
ושותק.
כשהלילה יורד, אני שלך או אולי שלי.  מתנשפת, רועדת אוהבת אבל
בכל זאת הכל לבדי, הכל שלי.  אתה פשוט שם חלק מזה.  וזה מדאיג
אותי, כי הייתי רוצה להרגיש שזה שלנו, לא שאני מזדיינת ואתה
במקרה שם, בתוכי ומעלי.
ידך יורדת מטה, מאותתת לי על תשוקתך, נוגעת בין רגלי בצורה כה
מוכרת.  אני נפשקת בכניעה ועוצמת עיניים. הנה אני פה, ילדה בת
19 שלא יודעת מהחיים שלה, דואגת לגבי למה לא טוב לה במיטה עם
החבר שלה ולמה הדיאטה לא עובדת ובחוץ, בחוץ אנשים מתפוצצים.
בחוץ מלחמה.