אני שונאת אותך
אני שונאת אותך.

אתה יושב כאן, אני מסתכלת עלייך ושונאת אותך. יש בך כל-כך הרבה
דברים לשנוא. אתה יושב ואתה מדבר. ואתה מעשן, ואתה מסריח
מסיגריות ואני שונאת אותך על כך שאני מדמיינת שכשאכניס לשון
לפה שלך ואתה תכניס את (הלשון) שלך לפה שלי לא יהיה לי איכפת.
כי אני שונאת אותך.

אני שונאת אותך
אני שונאת אותך
על זה שאתה כאן.

למה, למה באמת אתה כאן? אני שונאת אותך, וזה המקום שלי. אני
הייתי פה קודם. אתה באת והשתלטת לי פה. אני שונאת אותך. באת
והשתלטת לי על הדברים שלי, על החיים שלי. עכשיו אתה מכיר את
החברים שלי והם החברים שלך. אבל רגע, עצור! החברים שלך הם לא
החברים שלי!
מה אתה עושה פה בכלל? אתה מפריע לי, אני לא יכולה לשבת פה. כל
הזמן אני באה לפה, לראות אותך, לשנוא אותך. אני כנראה בן-אדם
רע. אני כנראה אכזרית. הנאצים היו יכולים לעשות בי שימוש טוב.
כנראה נולדתי בתקופה הלא-נכונה. אני שונאת אותך.

אני שונאת אותך
על זה שאתה נושם.

והריח של הסיגריות נמהל בריח הקפה ששתית מקודם ובריח שפתיה של
הבחורה שנישקת אמש. אתה נושם ולוקח את האוויר שלי. אני כבר לא
יכולה לנשום אוויר נקי, אני נאלצת לנשום אוויר רווי בסיגריות.
לא שמעת שזה מזיק? טוב, מה איכפת לך. אני האדם האחרון שיעניין
אותך עכשיו. אני לא הכנתי לך קפה. אני גם לא אותה אחת שנישקת
אתמול.

אני שונאת את הקול שלך
כשאתה מדבר.

אתה יושב, ובין שאיפה לנשיפה אפורה אתה מדבר. ואתה אומר דברים
שאני לא רוצה להבין, ואני לא רוצה לזכור. והיא עונה, גם היא
עונה. ואם אני עונה, אני לא עונה. לא ממש. אני שונאת אותך. את
הקול שלך, לא כזה של תינוק. הוא מפריע לי. אני צריכה לשכנע את
עצמי שאתה ילד קטן, שאתה לא בוגר, שאתה מטומטם ואין בך כלום,
שאין אפילו מה לשנוא אותך, אתה לא שווה את האנרגיה. אבל הקול.
אני שונאת אותך, אני שונאת את הקול שלך. תשתוק. אני מבקשת ממך,
תשתוק. אבל כן, שכחתי. לא אני הכנתי לך את הנס. לא אני נישקתי
אותך. אני לא נישקתי אותך. מה איכפת לך.

אני שונאת כשאתה מדבר
אני שונאת כשאתה מדבר איתי.

אני שונאת את הקול שלך. ואת הדיבור שלך. ואני שונאת את הטון
שלך ואת הנימה שלך ואני שונאת את כל הדברים שאתה אומר, גם אם
הם דברים יפים. וכשאתה מדבר איתי אני שונאת אותם עוד יותר.
כשאתה מדבר איתי אתה לא אומר דברים יפים. אתה לא רוצה להגיד
דברים יפים, אתה אומר רק את מה שבאמת יש בפנים, את מה שאתה
באמת מרגיש כלפי. אתה כזה, אני שונאת את התכונה הזאת: ברגע
שאתה רואה שאתה לא יכול לקבל מבן-אדם משהו, אתה מתחיל להתנהג
אליו כמו שאתה באמת חושב שמגיע לו. אני שונאת אותך, אני שונאת
כשאתה מדבר איתי. אתה אומר לי מה שאתה באמת חושב עלי. כלום.

אני שונאת אותך
על כל שאתה לא מדבר איתי.

אני יושבת, והיא יושבת גם. לא, לא אותה אחת שנישקת אתמול, גם
לא זו של שלשום. אבל היא כבר הכינה לך נס וביקשה ממך סיגריה.
לא, אני לא מעשנת. תודה. אני שונאת בנות מעשנות. אני שונאת
בנים מעשנים. אני שונאת אותך. ואני שונאת אותך על מה שאתה עושה
לי. אתה גורם לי להיות בן-אדם רע. אתה מוציא את הרוע שבי.
בגללך, אני שונאת גם אותה. ואתה מדבר. מדבר, בקול הזה שלך שאני
כל-כך שונאת. אני מחכה שהסיגריות יהרסו לך אותו. אבל למה לי?
עד שזה יקרה אני כבר לא אשנא אותך. אתה יודע, גם שנאות עוברות.
אפילו שנאות קשות. ואתה מדבר, והיא צוחקת. שואפת ומצחקקת, ותוך
כדי כך העשן האפור יוצא לה מהפה או מהאף והיא נראית כזאת
מכוערת. והיא כזאת מסריחה, אבל אתה לא שם לב, כי היא מסריחה
כמוך. ואני יושבת שם, ואני שונאת אותך.

אני שונאת אותך
על כך שאתה קיים.

אני שונאת את הנוכחות שלך, שממלאת את כל החדר. את העשן שממלא
הכל בסרחון. ואני שונאת נס, ואני בכל זאת מכינה. ואני שונאת
להכין נס לאנשים שאני שונאת. ואז אני שופכת אותו לכיור. שהיא
תכין לך. אני שונאת אותך.

ואני שונאת את עצמי.

שונאת, על כל הטעויות שעשיתי. שונאת, על כך שלידך אני לא יכולה
לדבר. אני שונאת את עצמי על כך שאהבתי את כל החברים שלך ושנאתי
אותך, שנאתי כמעט כמו עכשיו. עכשיו לא איכפת לי מהם, אותך אני
עדיין שונאת. אני שונאת את עצמי על כך שאני לא מעשנת סיגריה
ולא עושה נסים. ואני שונאת את עצמי על העובדה שאני לא יכולה
להחזיר את הזמן לאחור, אולי כל המצב לא היה מגיע לידי שנאה.
אני שונאת את עצמי על כך שהייתי מטומטמת, על כך שהתנהגתי כאילו
אני מטומטמת. אני שונאת את עצמי על כך שאני לא אותה אחת שתנשק
היום. אני שונאת את עצמי על עשן-הסיגריות.

אני שונאת את עצמי.

שונאת, על כך שאני
כל-כך
שונאת
אותך.