זמן. כל הזמן הזה, בגרגירים, יורד מלמעלה למטה, חולף, כל שניה
בדיוק שלושה גרגירים, כל בוקר הוא הופך את השעון ובערב כשהוא
חוזר הוא רואה את הערימה למטה, הוא בדרך כלל מספיק לגרגיר
האחרון שיורד. ככה הימים עוברים אצלו, אם הוא לא הופך את השעון
הוא מרגיש שהוא מאבד את תחושת הזמן, ככה הוא הופך את הזמן
למוחשי.

החיים עוברים, נוזלים מבעד לזכוכית ושום דבר לא משתנה אצלו,
עוד דיסק ברקע ועוד נערה שעוברת כמה גרגירים אצלו, אבל לא
מישהי שתגרום לזמן לעמוד מלכת אפילו לשניה. לקום, לסובב את
השעון בבוקר, ללכת לגן, לבית ספר, לצבא, ללימודים, למשרד, לחדר
אוכל של הבית אבות, כלום לא משתנה.

שלושים ושבע שנה הוא כבר מסובב את אותו השעון חול שהוא קיבל
ירושה מסבא, הוא זוכר את האהבה הראשונה, השניה והשלישית, השעון
זוכר גם את הדברים שהוא כבר לא זוכר, אין לו הרבה חברים, וגם
את אלו שיש הוא כבר לא כל כך אוהב, רק השעון והוא, ביחד לנצח.

בוקר אחד הוא קם, סובב את השעון, והגרגירים לא רצו ליפול,
בהתחלה נפלו חמישה שישה גרגירים וזהו, הוא מעולם לא ניער את
השעון, זה היה חוק, אי אפשר לגרום לזמן לזוז. הוא התארגן ויצא
לעבודה, דווקא הייתה לו מישהי חדשה שהוא חשב שהוא אוהב.
הוא הלך ברחוב והרהר בכל מה שקורה איתו, הקמטים שנחרשו בפנים
עם השנים, ופתאום הוא הרגיש שלראשונה בחייו הזמן עוצר מלכת.
נשימתו נפסקה. בבית, נפל בשעון עוד גרגיר אחד אחרון וגדול,
נראה קצת כמו דמעה.