דינגו קם כל בוקר בחיוך . זה הדבר הראשון שדינגו עושה בבוקר ,
מחייך . דינגו מסתכל סביבו , על חלל דירתו הקטנה במרכז תל אביב
. סלון גדול גדול עם מרפסת בסגנון שנות ה- 50 , חדר שינה קטן
וחמים (וגם תמים) ומטבח עלוב . דירה נחמדה , דינגו גילה אותה
במקרה כי הוא הלך לאיבוד שבא לתל אביב מהכפר . 800 דולר לחודש
בסה"כ , לא שזה משנה , אבא ואמא משלמים .
הסלון של דינגו ריק חוץ מכורסא קטנה , כונן דיסקים , כמה
דיסקים וסיפרייה נמוכה . גם חדר השינה של דינגו ריק פרט למיטת
יחיד , כמו שיש לנילס . כמו הדירה של דינגו , כך חיו , פשוטים
ויפים . ככה זה שאתה בא מעולם כ"כ פשוט , בלי בעיות ובלי
פתרונות .
השיר של ענבל פרלמוטר , דינגו , ממש מזכיר את דינגו . דינגו
שומע אותו כל הזמן , רק חבל שאין לו מושג באנגלית . דינגו בכה
ששמע שענבל מתה בתאונה , זו הייתה הדמעה הראשונה שלו וגם
האחרונה . שם בכפר כולם בכו בפעם הראשונה שדינגו בכה , רק כי
הוא בכה . ככה זה בכפר של דינגו , חיים פשוטים ומאושרים ורק
לעיתים רחוקות מאוד נופל ענן עצבות על הכפר.
פעם אחת אמא של דינגו קראה לחיים שלהם "מנותקים" ודינגו לא
הבין למה.
דינגו עבר לתל אביב כי אבא ואמא רצו שהוא יצא מהבועה בכפר. הוא
התנגד מיד , אבל לא רצה לריב עם הוריו וגם לא ידע איך.
כאן בעיר דינגו התחיל להרגיש מוזר. בבוקר , שהלך לקנות לחם
וגבינה , אנשים לא חייכו אליו . כל מה שהוא ראה בחודש שהיה
בעיר זה כמה מאות אנשים הולכים , כשמבטם מופנה אל המדרכה . הם
לא חייכו אפילו לא אמרו שלום לדינגו . הם לפעמים רבו , לפעמים
צעקו , לפעמים בכו ורק לעיתים אהבו.
בוקר אחד התעורר דינגו לקול דפיקות על דלתו. דינגו פתח את הדלת
וחיוך עלה על שפתיו , מולו עמד זקן הכפר. הזקן מסר לדינגו ארגז
ומילמל בעברית צולעת : "זה מאבא ואמא שלך " . לשמחת דינגו לא
הייתה גבול . הוא מייד פתח ת'ארגז וגילה חגורה מוזרה ומכתב .
הוא קרא את המכתב : " דינגו יקר , החלטנו שאתה המתאים . שים את
החגורה ולך לטייל קצת בתל אביב ושאתה רואה הרבה אנשים תלחץ על
המתג . להתראות ." .
דינגו היה מבולבל , אבל מה שאמא ואבא רוצים זה הדבר הנכון ,
חשב בליבו. דינגו לקח ת'חגורה והלך לטייל ברחוב . הוא ראה הרבה
אנשים ליד איזה קבצן והחליט לראות על מה המהומה . אז הוא נזכר
במה שהיה רשום במכתב ולחץ על המתג . נשמע פיצוץ , זה הדבר
האחרון שדינגו זוכר .
מאז דינגו כבר לא כזה תמים עם כל הבתולות למעלה , אבל הוא
הבטיח לעצמו שלא יפתח ת'דלת לזקנים סנילים יותר . |
