אח שלי, ליאור, יצא למשלחת לפולין, וממני ביקשו לכתוב מכתב, אז
נכון שבגדול זה היה מכתב לליאור, אבל יצא לי מין מונולוג קצר
שהרגשתי צורך עז לשתף אתכם בו...ללא עריכה...בדיוק כמו שהתקבל
במקור.

"תכתוב משהו...אל תהיה כזה", אבל מה צריך לכתוב שאלתי, "מכתב
עידוד, כל ילד מקבל מכתב או מכתבים מהמשפחה...", אמרו אז אמרו,
האמת אני לא כלכך יודע איך כותבים מכתב עידוד, בלי קשר לזה
שאתה בטח לא מאלה שלוקחים את זה קשה מידי (אתה הרי אח שלי וגם
אני הייתי שם...)

אז ככה...

תנו לי ל', תנו לי י'...סתם סתם...(הייתי חייב איזה בדיחה
מטופשת)

הטיול הזה (זה טיול זה? איפה מסעדות, דיסנילנד, חוף ים,
מסיבות...:) או אולי יותר נכון להגיד המסע הזה (נשמע מעייף
משהו) הוא לפי דעתי יותר מעורר ומעניין, אפילו מרתק, לראות
עבר, היסטוריה מטורפת של העולם, כן של העולם. הדבר הכי חשוב
שצריך לקחת מהמסע הזה, ולדעתי הרבה מאוד אנשים מפספסים בקטע
הזה, זה איזו שהיא הפנמה שהעולם שלנו פסיכי לגמרי, ובעיקר מה
שחסר בו זה אהבה, כן אני יודע שזו מילה גדולה.

אהבה שאני מדבר עליה היא לא במובן המיסטי/רוחני (שנטי שנטי...)
וגם לא במובן של השוקולד והפרחים. מרוב התעסקות של העולם
בלהיות מטורף, ולהיות שונה וחריג, ומיוחד, אבל בעיקר בלהיות
מסכנים (יש תחרות כזאת כנראה, ויש מצב שהפרס שווה כי יש
מממלללאאא מתמודדים). אנשים שכחו כבר מזמן להסתכל סביבם,
ובעיקר להיות מרוצים, ומחייכים, ושמחים בחלקם (פה צריך להיזהר
לא לתרגם את זה לשאיפה לבינוניות שכלכך רווחת בעולם המיואשים),
והאמת שלדעתי טיול כזה של כמה ימים של התבוננות, והתכנסות
(תרשה לי לחלוק על רגשי המסכנות והדגשת הייחודיות שבנו -
היהודים), מביאים איתם לדעתי מסר חשוב, או מוציאים אותך לאיזה
דרך ששווה ללכת בה, דרך של התבוננות, התעניינות, לא בידע, לא
בכוח, לא באיכות הסביבה וגם לא בערוץ ההיסטוריה, אלה התבוננות
באנשים מסביבנו, בעתיד שגדל איתנו. הדרך להבין ולהצליח היא
לשאול שאלות היום ולא לתמוה מחר, היא לא לעמוד מול תמונות
בשחור לבן ולהגיד לא נשכח ולא נסלח, להיפך, הדרך לעתיד היא
לצלם בצבע (בדיגטלי?) וכל יום לשכוח ולסלוח, כי כשמדברים, כי
מעניין אותך לדעת, והולכים כי מעניין אותך לראות מה יש במקום
אחר, או שהולכים לישון כי יש לך משהו חשוב לחלום עליו, אז אתה
רואה שהעולם מסביבך לא כזה נורא, ויש הרבה אנשים כמוך ובעיקר
הרבה אנשים שונים ממך שזה מה שבאמת מעניין.

ארוך אה...לא נורא אתה עוד צעיר יש לך זמן לשטויות שלי...

בגלובלי מה שהיה לי להגיד זה שהכי חשוב לקחת מכל הטיול הזה זה
את סוגיית כבוד האדם וחירותו, מה שאומר שאף פעם אל תוותר על
כבודך ובטח לא על חירותך, תשתדל לעשות דברים שאתה רוצה, אבל גם
מידי פעם דברים שאתה חייב, ובעיקר צריך לנסות לצאת מהמעגל
המטורף של העולם, כי רק מי שמצליח לעשות את זה יישאר פה בעתיד,
השאר פשוט יריבו על מקום, על שלום, על אהבה אבל בעיקר ישנאו
אחד את השני ויבזבזו את רוב חייהם בניסיון לחסוך כסף, (בתור אח
גדול תשמע לי...חבל על הזמן...אי אפשר לחסוך כסף...פשוט צריך
להתמודד עם זה שהוא ממשיך הלאה) בכדי להשיג מטרות לא ברורות
ולא מעניינות...

תכבד אנשים אחרים והכי חשוב תתעניין בהם, זה עולם מדהים, כל
אדם יש לו מה לתת לך, רובם פחות חכמים, ופחות מוכשרים ולפעמים
לא באשמתם, אבל כולם שונים ומיוחדים ומלאי קריזות והפרעות שזה
חוויה מטורפת להכיר כמה שיותר. אם מפסיקים לשפוט אנשים
וממשיכים לדבר איתם גם אחרי השלב שהתייאשת או שנראה לך שהם לא
מועילים לך בחיים, לפעמים מגלים דברים מופלאים, הרבה מאוד
מהאנשים שאני בקשר איתם היום, הם כאלה שלא הגיעו מאהבה במבט
ראשון, וגם בדרך כלל לא במבט שני, בכלל מבטים זה דבר מטעה
(במיוחד בברים תל-אביבים חשוכים), אז לך עם הרגש תהיה נחמד
לכולם, תעמוד מאחורי הדברים שלך, תאמר אותם מול הפנים, וכמובן
תשקר במצח נחושה כשצריך, מה לעשות, אנשים לא תמיד מתמודדים
טוב. והכי חשוב, הרבה אנשים יעשו הצגות, יעלבו, יהיו מסכנים,
וילכו, מי שממש מתמיד ולא חוזר, לא נורא...יש משפט מהצבא
שאומר, אם כואב לך אז הכל בסדר, סימן שאתה חי...

המון אהבה ושמחה...האח המופרע והאוהב שלך...ארז