המנגינה נדמה
קולות הרקע נהרגו
לא נותר דבר באויר
רק חלל,
סיום, סוף
אחרית הימים
מקפלים את כל השאריות
אורזים מזוודות, הולכים
השיירה נעלמת באופק
אין רכבת שתבוא לקחתה
אין רכב שיאסוף אותה
פשוט הולכים בשורות
נעלמים ברחובות, בשדרות
דממה שוררת
לא נשמע אף קול נשימה
רק שתיקה, רק שתיקה

אז נפתח חלון למרחק
נראה שם האופק
ראינו עצים, בתים
אגמים, שדות ושבילים
ירוק עטף את הקרקע
כחול עטף את השמיים
והשמש במרכז הרקיע
מחממת ביופיה, בעצמתה

החלון נסגר,
   נפתח הצוהר
מין חרך ירי קטנטן
משם נצפו מראות קשים
דמעות, יזע ודם
אפור שלט באוירה
קולות בכי צרחות וזוועה
אנשים נפלו כמו עלים בשלכת
ריקבון תפס את האויר הדחוס
הדמעות פחדו לעלות בעיניים
לא נצפה כל סיכוי לפיוס

גם הצהר נסתם
לא נותרו פתחים
רק שיירה שמתהלכת בשבילים
ובלב פעם בכל אדם והלך
נותרה התקווה
מהודרת כמלך
תקות הלוואי
תקוות לו יהי
כמו תקווה לבואו של נביא
היא עטפה לבבות
החייתה קורבנות
העמידה נכים על הקרקע

זוהיא רוח מיוחדת
עם משב חד כיווני
לעתיד, אל האופק
לחלון הלא אמיתי
אנשים מנסים לתפסה
לאחוז בה בחזקה
אך היא כרוח שטות
משחקת, נעלמת
כמעט לצמיתות,
ואז שוב מופיעה
כזאת היא התקווה
מבלבלת כל אדם בשיירה
מנגנים לכבודה
שרים שירי נשמה
והיא צוחקת ורוקדת
מלגלגת לכלם
היא יודעת שלעולם
לא תעזוב את לבבם
מדלגת על פני עם ועם
מבית תפילה לבית חולים
מסחררת את המקווים
ממש כמו סם
גורמת להם לעשות
דברים משוגעים
והם בשלהם
ממשיכים לחלום
הלבבות לעולם לא חודלים להלום
ומי שנדם?
כמובן, הוא מת
רק אז תעזוב התקוה באמת
תשאיר אותו ריק, נטול מחיים
עם עיניים פקוחות
בוהות בעננים
היא תמשיך לרקד
לקפץ בבתים
תמשיך להכות
להעיר אנשים
מדי פעם תזיל דמעה
על אילו המתים
בהם לא תוכל עוד לגעת
כאלו הם האנשים
תולים בה תקוות
עד שהם  כבים,
  מייחלים שהיא תצליח
  בדורות הבאים.