רותם עמדה בפתח חדר-ההתאוששות, יותר שרועה על המשקוף מנשענת
עליו, מבקשת נחמה במגע העץ. "אתה יודע," היא לחשה "הרופאים
אומרים שזה הסיכוי האחרון שלו לצאת מהתרדמת".
נועם לא ענה, רק התקרב מאחוריה, בלי לגעת, בדיוק עד למרחק הלא
מוגדר בו העור נדרך לקראת המגע. שאיפת אוויר פתאומית ובלתי
רצונית מצד רותם סיפרה לו יותר משרצה לדעת.
"זה בסדר לשנוא אותו על זה, אתה יודע," היא ניסתה "זאת הייתה
בחירה שלו, לא שלך".
"כבר ממציאה תירוצים? הוא לא מת עדיין, את יודעת".
הסטירה שסטרה לו כאבה, אבל  האיטיות בה הרחיקה את ידה מלחיו
לאחר מכן כאבה יותר, הופכת את המשמעות על פיה.
"זוז," פקדה בדחף פתאומי לברוח מהחדר, ואז הוסיפה בקול רך "איך
אתה יכול להיות כל-כך חסום? ולמה אתה חייב להיות כל-כך מבין?
תיפתח קצת, תן לעצמך לכעוס. זאת באמת לא הייתה הבחירה שלך, כמו
שזאת לא הבחירה שלך להיות כאן עכשיו. אתה כאן בגללי - שלא תעז
לשכוח את זה".
"זאת גם לא הייתה בחירה שלך. את חברה שלו, לא שום דבר אחר.
היית יכולה ללכת, אבל בחרת לשתוק. אז מה עם האטימות שלך,
רותם? הא?"
"לא, זאת לא הייתה הבחירה שלי", ענתה. ואז רעדה. הדבר האחרון
שרצתה כרגע היה לריב. הפעם היה תורו להתנשם בחדות.
"זוז" לחשה לו, "הגיע הזמן שתזוז". מתחמק מהמשמעויות הנוספות,
הוא בחר לפנות את את הדרך.
"פחדן", סיננה, ועזבה את המסדרון - שמחה לברוח מבית החולים,
מותירה את נועם לבדו כנגד אנחת מכשירי ההנשמה וצפצופי
המוניטורים. הוא התקרב למיטה בין סבך החוטים, המכשירים והסחות
הדעת. מלטף את המתכת הקרה כברכת פרידה.

                                                     

נועם החליט לזוז.
                                                     

"לא לא לא, אתה שוב מזניח את עצמך", גער בו רופא השיניים
"הפסקת לצחצח שיניים בערב, הא?"
"אני עסוק", זרק לו נועם "מה גזר הדין?"
"עששת בשלוש שיניים, וטיפול שורש ברביעית. אני יכול לסדר הכל
כבר בפגישה הזאת, צ'יק צ'אק, אבל זה לא יעזור אם לא תתחיל
לדאוג לעצמך.".
"עזוב," נועם קם בפתאומיות מהכיסא, חדור נחישות "אולי חור זה
בדיוק מה שחסר לי בחיים. פתח מילוט. היא צודקת, אני פשוט חסום
מדי. סתום מדי."
"מה? על מה אתה מדבר?"
"עזוב," נועם כבר היה בדרך החוצה  "נקבע בשבוע הבא?"
"אבל מה עם העששת - זה מדבק, אתה יודע!"
"שבוע הבא" קרא נועם מהדלת.

                                                   

"הם לא יבואו." רותם זייפה צחוק מריר שגווע במהירות, "חשבתי
שהמשפחה שלו לא תפספס את ההזדמנות לחגוג את זה".
נועם לא שיתף פעולה. "אתה בטוח שאתה רוצה לראות את זה? הפעם
זאת חייבת להיות הבחירה שלך. רק שלך".
נועם נכנס, או ליתר דיוק זחל אל תוך החדר, וסגר אחריו את הדלת.
ראש המחלקה הביט בו, מחכה לאישור. נועם הנהן, מגשש אחר ידה של
רותם, מחפש את אישורה שלה.
רותם לחצה את ידו של נועם בפחד.
מתג נלחץ. מכונת ההחייאה השתנקה במחאה. צפצופי המוניטור הפכו
לפראיים, עד שנועם, כולו רועד בתחושת בחילה קשה, כיבה גם אותו.
המיטה השמיעה כמה קרקושים אחרונים כשהגוף עליה נזכר בחיים,
כל-כך קרוב למוות. נועם חייך במרירות, מפיק הנאה חולנית מכך
שגם עכשיו, זו המיטה שגססה, ולא מי שעליה.

לפתע חש בדמעות על לחייו. הוא בכה. הוא בכה! מופתע מעצמו,
הוא פנה לחלוק את עצמו עם רותם, מרגיש איך כל מה שצבר בתוכו
בחודשים האלה זורם, מתנקז דרך השן, דרך החור. יוצא החוצה עם
הדמעות, נספג בחולצה של רותם, שעתה הייתה מחובקת סביבו - בוכה
אף היא.
ואז, דממה.

                                                     

"אתה רואה", רופא השיניים הצביע על כתם שחור נוסף בצילום
הרנטגן "יש לך עוד חור. אמרתי לך, זאת מחלה מדבקת."
"כן," נועם ענה כמתוך חלום, רואה לפניו את רותם. את שניהם.
חובקים ביחד די עצב שיספיק לכל ימי חייהם. "אני יודע".

                                                     

                              תודה מיוחדת לקרן שמש,
                              ולא צריך לפרט על מה.