הצל שלי הולך ומתארך על הכביש המחוספס, אני נראית מעוותת
במיוחד, הידיים שלי נראות כמקלות דקים ומאיימים.
אני בורחת.
זה מה שאמרתי לכולם, זה מה שהחלטתי כבר ממש מזמן, אז אל תנסו
לשכנע אותי אחרת.
הצל שלי נעלם, מתחבא בצלו של עץ רחב ממדים שחולש על כל
סביבותיי.
"אני בורחת", אני אומרת לעץ, מלאה בחשיבות עצמית. העץ לא עונה
לי וענפיו זזים קלות כשהרוח טופחת בהם קלות. אני ממשיכה ללכת,
הרוח הקלה שנושאת איתה לחישות של סתיו שהולך ונעלם עוברת על
ידיי, החולצה הדקה שאני לובשת מתנופפת מעט, והעור שמתחת מצטמרר
ממגעה העדין.
הצל שלי חוזר אלי, מתחבר בחוט שקוף ובלתי נראה אל רגלי ואני
משתדלת שלא לדרוך עליו.
פנס רחוב אחד דולק מעלי, והצל שלי מתמרמר על כך שהוא צריך
להעלם.
אז אני עומדת מתחת לפנס שמסביב לאורו הרך מתקבצים אלפי יתושים
קטנים, מתחננים לינוק מעט מהאור הדק, מהחום הקטלני שהוא מפיץ.
מידי פעם שומעים התפוצצויות קטנות, כמו ענפים נשברים, ואפילו
אפשר לראות מעט עשן עולה מהפנס, שמתאבל חרישית על גופתו של
החרק שמונח עכשיו בקיבתו החמימה.
חתול רחוב קטן הולך הרחק ממני, לומד את לקח היתוש, ולא מתקרב,
לא משנה כמה מצמוצים מתחננים אני עושה לו, אולי הוא יארח לי
לחברה, אבל החתול רץ ממני במהירות ומזכיר לי שלא באשמתו את
הסיבה שלמענה אני כאן, "לברוח", אני מזכירה לעצמי בהחלטיות,
וממשיכה ללכת, משאירה מאחוריי עצים מצלים, יתושים חרוכים,
ומחשבות שנישאות ברוח הזו.
ההליכה האיטית ממקודם מתחלפת לה להליכה מבוהלת, אני מסתכלת על
סביבותיי בבהלה, עמודים קטנים נראים מאיימים, אור נידח בהמשך
הדרך מנצנץ לי קריצות של פחד.
אני רצה, בהתחלה לאט, וכשאני לא יכולה יותר, והשיעולים הכבדים
של שנים של סיגריות מכניעים אותי אני מתיישבת על כביש החצץ הקר
והדוקר.
הצל שלי מתיישב לידי, מתחבר לקצות אצבעותיי,
"יקירה", אני שומעת לחישה באפילה הזו שמסביב
ורואה את הצל שלי מתנועע בנגיעות של הרוח, חזהו עולה ויורד
חליפות, מריצה ארוכה והוא נאבק בכדי לנשום.
הוא פותח את פיו ומביט אלי בפרצופו חסר התווים,
"לא מהכל אפשר לברוח", הוא לוחש לי בקול צרוד של צל.
הוא מקלף את עצמו מהכביש ומתיישב מולי בשיכול רגליים.
"תקשיבי", הוא אומר ומדליק סיגריה אוורירית ושחורה, "לא מהכל
אפשר לברוח, בייחוד לא מהצללים שלך"
אני מביטה על הצל המעוות שלי שיושב מולי ומפריח צללי טבעות
לאוויר.
הוא משעין את ראשו הקל על ברכיי הכואבות ומסתכל על השמיים.
"את לא יכולה לברוח מכאן לגמרי, תמיד תהיי איכשהו מתחת לשמיים
האלו, את לא יכולה לברוח".
הצל שלי מנקה צללי עלים שדבקו לגבו מפריח לי נשיקה ומעביר את
ידיו כרוח קלילה של חיבוק מנחם.
מחבר את עצמו אל רגליי בחוט תפירה שהוא רוקם במהירות מפתיעה.
"נלך", אני אומרת לו, ומתחילה לצעוד באיטיות, הצל שלי נצמד
לעקביי בעקשנות
ומחייך.