זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל אני, חברו הטוב ביותר, לפחות לפי
דבריו, אף פעם לא ידעתי מהו שמו האמיתי, אם היה לו אי פעם
בכלל. אני לא מניח שהוא ידע אותו בתקופה קצרה מדי לטעמי, בה
היינו ביחד. מאז שהוא "קיבל אותי במתנה" אני זוכר שבני משפחתו
קראו לו אבישי, וכך גם הילדים כשהם לא הרימו מקלות מהקרקע
וזרקו אותם עליו, או עמדו סביבו במעגל ולגלגו עליו, עד שהייתי
מגרש אותם. כן, אני הייתי מגרש אותם.
באשר לי, לפי דבריו גם לי לא היה שם אמיתי, או שאף אחד מאיתנו
לא ידע אותו. הוא קרא לי "לוז" כמו האגוז, אבל הוא תמיד חזר
באוזני שהוא נתן לי את השם רק כדי שאדע מתי הוא צריך אותי, כך
שזה לא היה שם בכלל, ולי לא הפריעה העובדה. גם קולר הוא לא שם
לי, וגם זה, אני חייב לציין, לא הפריע לי כלל. הוא אמר שקולר
מסמל שייכות למישהו, שאתה רכוש, והוא אמר שאני לא שייך לו,
ושאני חופשי לעזוב אותו בכל יום שארצה בכך. אני מעולם לא
רציתי. הוא היה בשבילי הכל מהרגע שעזבתי את אימי, אחיי ואחיותי
אצל האיש המוזר שביער. שם נולדתי. עוד לפני שהיינו יחד, הוא
נהג לטייל ביער, כדי להימלט מהילדים, כדי להיות קצת לבד, לנקות
את הראש. וכך הוא פגש באיש המוזר, שזה כמובן, לא היה שמו. האיש
המוזר גר לבד ביער. הילדים מפחדים להתקרב לבקתה שלו, וכששומעים
אותם מדברים בינהם, שומעים אותם אומרים שהאיש המוזר הוא מכשף.
וכל זה כמובן שטויות, ועובדה שהוא לא פחד מהאיש המוזר, ובא
לבקר אותו מדי פעם. אותי הוא קיבל ליום הולדתו ה-6, ובעצם לא
בדיוק. הוא סירב, לפי הסיפורים, לקבל אותי כמתנת יומולדת, או
לקבל אותי בכלל. לא בגלל שאני נראה כל כך רע, בגלל שאלו
ה"נקודות" שלו. רק שלו. יומולדת, לפי דעתו, סתם יום שמציין
משהו לא אמיתי, כרונולוגי. הוא אמר לי ששנינו נולדנו רק כשהוא
הביא אותי הביתה, קטן ורועד בתוך היידים שלו, ושכל מה שקרה
לפני כן הוא חסר חשיבות וחסר משמעות מבחינתו. אף פעם לא הבנתי
את זה, כמו שלא תמיד הבנתי למה הוא התכוון כשהוא אמר משהו, או
דיבר על אחת מה"נקודות" שלו. המוח שלי קטן יותר משלו, למרות
שתמיד ידעתי שבעיניו כולם שווים, ואנ'לא מסוגל לקלוט כל כך
הרבה. אבל הוא דיבר, וידעתי שהוא חושב שאני מבין, אז שתקתי, מה
יכולתי לעשות?
גם אחרי שהאיש המוזר הלך לו עם משפחתי ולעולם לא חזר, היינו
הולכים ליער. ושם הוא היה מדבר על הכל. ה"נקודות" שלו היו אוסף
של מחשבות, ולפי האקסיומה - בין כל שתיים יכול לעבור רק קו ישר
אחד. אני גיליתי שזה לא נכון. בבית הספר היו מלמדים אותו על
מספרים, על כדורים עפים בשמיים, על חלקיקים שאי אפשר לראות,
והוא תמיד אמר שכל זה לא חשוב. הוא דיבר על התחלה, אמצע, וסוף.
לי הוא אמר שלא צמיד ההתחלה באה לפני הסוף, אלא שהרבה פעמים
היא באה דווקא אחרי. מה שכן, כל אלו חשובים בדיוק באותה מידה,
אך שונים. ההתחלה והסוף הם דומים עד שכמעט אי אפשר להבדיל
בינהם. הם מעגל שאף פעם לא נגמר. בשניהם אין לך שום זיכרון,
חוץ ממי אתה באמת, ואיך קוראים לך. בהתחלה אתה מקבל זיכרון
חלק, כמו דף ריק, ובסוף אתה מוחק את הדף. אני אף פעם לא הבנתי
בדיוק מהו הסוף. תמיד חשבתי שזה שחור כזה, שלא רואים כלום, לא
שומעים כלום, לא מרגישים כלום. הוא טען שזה לבן. שחור הוא
היעדר של כל צבע, וזה מה שיש בהתחלה, בסוף זה כל הצבעים ביחד -
לבן.
באמצע אתה אפילו לא יודע מי אתה. אתה חושב שאתה יודע, אבל בעצם
אתה לא. אתה חושב שאתה יודע הכל, כשבעצם כל מה שעושים באמצע זה
להרגיש. וזה הדבר היחיד שנשאר איתך. אין לו שום קשר לזיכרון,
ולכן הרגש הו הדבר היחיד שיש לו משמעות כל הזמן, ואצל כל
הסוגים. כולם שווים. אצל כולם, ככל שהם הולכים ומתקרבים לסוף
הם חושבים שהם יודעים יותר, כשזה בעצם לא נכון, ואם זה כן, אז
זה חסר חשיבות.
יום אחד, כשכרונולוגית הייתי כבר גדול, בן 5, היה חורף קשה
מאוד. יום אחד, יצאנו ושיחקנו בשלג, ואח"כ אמא שלו אמרה לי לא
להכנס לחדר שלו לישון על השטיח לידו. יום אחד, בערך 3 שבועות
לאחר מכן, עדיין היה שלג, יצא מהחדר שלו איש מבוגר, עם בגדים
לבנים, ליטף לי את הראש, ודחף אותי בעדינות פנימה.
הוא שכב במיטתו, בתוך סדינים לבנים, ובקושי ראיתי אותו, כי הוא
היה קטן כל כך בתוך המיטה הגדולה, ופניו היו חיוורים והתמזגו
עם צבע הסדינים. הוא קרא לי לבוא ולעלות על המיטה. טיפסתי,
והוא נשען עם ראשו עליי, והרטיב אותי עם דמעות. פעם ראשונה
שראיתי אותו בוכה באמת. עד אז, חשבתי שזה לא אפשרי. הוא אמר לי
שהוא הולך לדעת מה השם האמיתי שלו, הוא אמר שאני זה הרגש הכי
גדול שלו, ושזה לא יעלם לו. ואני שוב לא הבנתי. לא הבנתי לאן
הוא הולך, ולא הבנתי איך הרגש הכי גדול שלו זה אני, כלב חום
קטן.