הכל ברור לי עכשיו. נפתח  לי חלון חדש כזה, אני מבינה!
הבנתי הכל אני יכולה לקרוא אותו כמו ספר פתוח, אני יודעת שאין
לנו סיכוי ביחד ותמיד ידעתי את זה, אני אפילו לא יודעת בשביל
מה התחלתי את כל זה! היה ממש כיף להיות איתו תמיד כשהיינו
חברים אחר כך שהתביישנו אחד מהשני וניסינו להתנהג כאילו כלום
לא קרה, ולא הצלחנו אבל עכשיו אחרי השיחה אני מרגישה כמו בסרט,
עכשיו אנחנו יותר מסתם ידידים אנחנו פשוט הידידים, אני יודעת
שזה נשמע דפוק אבל שחושבים על זה הרבה כמו שאני זה מתברר. עד
עכשיו היייתי בטוחה שאני צריכה אותו שיאהב אותי ושיתמוך בי אני
באמת צריכה שיאהב אותי אבל לא בתור חבר אלה בתור אח או חברה
ואני צריכה שהוא יתמוך בי אפילו יותר מחבר כי חברים באים
והולכים וגם ידידים אבל הידידים תמיד נשארים, לנצח, גם אם
נפרדו דרכיהם ולא דיברו יותר. עכשיו הכל טוב וחזרתי להיות אני,
וואי אני, כבר שכחתי מי אני, היה ממש כיף לעבור את היום הראשון
אחרי הרבה זמן בתור עצמי, אני אוהבת את עצמי, או לפחות איך
שאני מתנהגת, אני לא מבינה למה ויתרתי על זה לכל כך הרבה
זמן.אף אחד לא הכיר אותי היום, אף אחד הרגשתי, לא מוכרת. זה
היה כיף, כולם שואלים אותי למה את בדיכאון ואני בכלל לא
בדיכאון אז אני אומרת אני לא בדיכאון ובגלל שהם לא מכירים אותי
הם בטוחים שאני בדיכאון הם לא יכולים לראות משהו עם פרצוף
רציני קצת. הוא באמת תמך בי ואהב אותי בדיוק כמו שתמיד רציתי.
כל התקופה הזאת הייתה תקופה מדהימה אני בחיים לא אשכח אותה גם
אחרי שעברתי לאילת וגם אחרי שהפסקנו לאט לאט לדבר אני עדיין
זוכרת, ואני תמיד אזכור איך הוא היה אומר לי: "אולי יום אחד
נשב על כוס קפה..."