גוגו הלך לו לאיטו על השביל המוליך אל החורשה. הוא לא ידע כמה
פעמים הוא עוד ילך לשם ולמען האמת גם קצת נמאס לו מהמיסתורין,
אבל הוא גם ידע שאין לו הרבה ברירה. בשבילו ובשבילה הוא חייב
לעשות את זה.
ברגע שהגיע לחורשה הוא שמע את שמו נלחש באפילה של צל העצים.
"זה אני" הוא לחש בחזרה. פתאום הוא ראה את פניה מקרוב, היא
התבוננה בו והוא לא רצה שהרגע הזה יגמר לעולם.
"נו, הבאת לי את ה...?" שאלה בקול שממנו ידע גוגו שרק בגלל זה
היא רצתה שיבוא, ושאין לו סיכוי איתה, והוא פתח את תרמילו
והוציא ממנו את מה שהיא כל כך רצתה.
"תודה, תודה!" פניה ברקו כשבזהירות מלאה בתשוקה היא שלפה את
הקשית הקטנה ותקעה אותה בחור שנועד לה. היא שתתה את השוקו
שהביא לה כמו שצדיק מתפלל וגוגו הביט בה ובפניה הזוהרות מרוב
אושר. למה היא לא יכולה להסתכל עליו כמו שהיא מסתכלת על השוקו
שהוא מביא לה פעם בשבוע?
כשגמרה את השוקו ווידאה שאין בו אפילו עוד טיפונת אחת קטנה,
נאנחה והסתכלה עליו לרגע. היא חייכה אליו חיוך קטן. "תקשיב,
אני... אני מצטערת שאני כל כך לא נחמדה אליך, ו... תנסה להבין
שאני פשוט לא בן אדם נחמד מטבעי, אבל אני חייבת רק להגיד לך
שמה שמחזיק אותי בחיים כאן בחורשה הזאת זה רק השוקו שאתה מביא
לי. אתה יודע את זה, נכון?" אמרה לו כמעט בלי להביט בפניו.
הוא הנהן. "אני יודע, מימי, אני יודע. את לא צריכה להגיד לי,
אני מבין." אמר בשקט.
"יופי. אז נתראה בשבוע הבא?"
"כן."
"אני אחכה לך." אמרה, והוא היה נותן הכל כדי שהיא תתכוון לזה
ולא ל"אני אחכה לשוקו שתביא לי."
כך, פחות או יותר, היתה נראית הפגישה שלהם כל שבוע, גוגו היה
מביא לה שוקו ומקנא בו. מי היה מאמין שיום יבוא והוא, גוגו
שהיה אלוף הכיתה בקפיצה בחבל, ושכולם צפו לו עתיד מזהיר, יקנא
בשוקו? הוא חזר לבית שלו ותוך כדי צפיה בתוכנית טבע על גידול
עצי מנגו במרכז הונולולו הוא שחזר בזכרונו את פגישתם הראשונה.
זה היה בערך בחצות, והוא חזר בדיוק מפגישה נוראה ואיומה עם
בחורה שדודה שלו החליטה שהוא נורא מתאים לה ושהם חייבים
להיפגש. הוא היה בדרך הביתה ועבר ליד בית החולים לחולי נפש
שהיה מול הבית שלו כשפתאום הוא שמע שריקה קטנה, כאילו מישהו
קורא לו. הוא הסתובב וראה עיניים מציצות אליו מעבר לשיח שליד
הגדר של בית החולים. הוא היה משוכנע לחלוטין שהוא חולם חלום
ושזה לא קורה באמת, אבל כשהוא צבט את עצמו זה כאב נורא.
העיניים נעלמו מהשיח והוא מצא את עצמו עומד מולה, ומביט, שוב,
בעיניה שמהם ניבט השגעון שהוא כל כך אהב. בפגישה הזו היא סיפרה
לו על חייה האומללים, על האשפוז ועל ההחלטה לברוח. ביקשה ממנו
רק שאם יוכל, הם יפגשו פעם בשבוע בחורשה והוא יביא לה את השוקו
שהציל אותה מעצמה, כפי שבחרה לנסח את זה. גוגו ידע שהוא מסתבך
במשהו, אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא נשבה בקסמיה ומאז כל חייו
סבבו סביב הפגישה שלהם פעם בשבוע וסביב אותו שוקו מעצבן שתפס
את המקום שאמור היה להיות שמור לגוגו בחייה. עוד שבוע שלם, חשב
לעצמו גוגו כשהחליף את הסרט על המנגו לסרט החביב עליו
ביותר-"תהליכי התהוות ענן הנוצה בשמי ניו-זילנד". הוא התרווח
על הכורסא החביבה עליו וצפה בסרט לפני שהלך לישון.
כך עבר לו השבוע בציפיה ליום המיוחל, ולבסוף היום הגיע. גוגו
הלך למכולת של משולם כרגיל, וכהרגלו פסע אל עבר המקרר הגדוש
שוקו.
"משולם, משהו פה לא בסדר!" נזעק גוגו משראה שהמקרר ריק
לחלוטין.
"למה לא בסדר?" שאל משולם בדאגה.
"כי אין לך שוקו במקרר!" ענה גוגו, מבועת.
"אז זה לא בסדר? פשוט נגמר השוקו היום. חבל שלא באת יותר
מוקדם." אמר משולם בנחת וחזר אל מקומו שמאחורי המדפים עם
הסוכריות. גוגו היה מזועזע, אבל מהר מאוד הוא נזכר שיש עוד
מכולת ברחוב, ושיש עוד תקווה. בצעדים נמרצים הוא הלך למכולת של
ששון, ושם מצא את השוקו המיוחל, אמנם במחיר יותר גבוה, אבל
העיקר שהיה לו שוקו בשביל מימי. הוא הלך אל החורשה וחיכה לה.
כרגיל היא שאלה אותו מה עם השוקו והוא הביא לה אותו וצפה בה
שותה אותו. כשגמרה את הטיפות האחרונות הוא החליט שלא יחכה
יותר. היום הוא חייב להגיד לה משהו ולא אכפת לו למה זה יגרום.

"מימי?" התחיל.
"מה?"
"אני חייב להגיד לך משהו."
"אז תגיד."
איך הוא ינסח את זה? "תראי, מימי. אני..." הוא החליט פשוט
להגיד לה את זה.
"אני אוהב אותך."
היא הסתכלה עליו במבט של אי אמון. "אתה מה?!" הוא נאנח. אולי
הוא לא היה צריך להגיד את זה, אבל כבר מאוחר מדי.
"אני אוהב אותך, מימי." היא היתה בהלם. "תגיד לי, אתה נורמלי?
יש לך בעיות או משהו? למה אתה אוהב אותי? מה יש בי שמישהו יכול
לאהוב בכלל?" היא צרחה עליו והטירוף בעיניים שלה הלך וגבר,
בזמן שהוא לחש בשקט "העיניים שלך." אבל היא לא שמעה, ולפני
שהספיק לעשות משהו הוא איבד את ההכרה.  
כשהתעורר הדבר הראשון שראה היתה התקרה הלבנה של בית החולים ואז
את אמא שלו יושבת לידו. "גוגילה שלי, התעוררת סוף סוף! אתה לא
יודע איך הבהלת אותי!"
הוא ראה את ידיו החבושות וחש כאב בפניו. "אמא? מה קרה לי?" אמא
שלו שתקה רגע אחד ארוך ואז אמרה "גוגו, עדיף שלא תשאל". גוגו
רק זכר את העיניים מוכות הטירוף של מימי. לא היה לו מושג מה
קרה לו אחר כך.
"אמא. אני רוצה לדעת. זכותי." אמא שלו נאנחה ואז אמרה "חשבתי
ששנים של אימונים בקפיצה על חבל יפתחו לך כמה שרירים, אבל
מסתבר שלא. איזו משוגעת שברחה מבית משוגעים ומחפשים אותה כבר
חודשים תפסה אותך והרביצה לך. זה מה שקרה. אתה יכול להסביר לי
את זה?" גוגו נזכר למה הוא עבר לדירה משל עצמו, ולמרות שתמיד
דגל בלומר את האמת, הוא לא העז לומר לאמא שלו שכבר שנתיים וחצי
הוא לא הוציא את החבל מהבוידם. רק דבר אחד עניין אותו. "מה עשו
לה?" שאל בשקט.
"מה אתה חושב? תפסו אותה והחזירו אותה לבית משוגעים! מסתבר
שהיה לה מה שנקרא שוקומניה-דיפרסיה. זו מחלה נדירה מאוד. אמרו
שמישהו ידע על הבריחה שלה והביא לה שוקו כל הזמן. מה אתה אומר
על זה, גוגילה? אלוקים ישמור, איזה מין אנשים יש במדינה
הזאת..."
לאחר שבוע בבית החולים שחררו את גוגו הביתה. אחרי יום מנוחה
במיטה שאמא שלו הכריחה אותו לקחת, הוא הלך למכולת של משולם
וקנה שוקו.
"שמעתי את מה שעשו לך," אמר משולם בהשתתפות. "תהיה בריא." גוגו
מלמל משהו שנשמע כמו "תודה" לעבר משולם והלך. הוא עבר את הכביש
לכיוון בית החולים לחולי נפש וביקש לראות את מימי.
"אתה בטוח?" שאלה אותו האחות בכניסה. "היא מסוכנת. בטח שמעת
על האומלל שהיא הרביצה לו." הוא התעלם ממה שאמרה ושאל איפה
היא. האחות לקחה אותו לחדר מרופד שבמקום אחד מקירותיו היו
סורגים והכניסה אותו לחדר שמהצד השני של הסורגים.
הוא התיישב על כיסא שהאחות הביאה לחדר והוציא את השוקו שקנה.
"מימי, תראי מה הבאתי לך." אמר לה בשקט כדי שהאחות שהיתה
בעיצומה של שיחה סוערת עם השומר לא תשמע, אבל האחות הסתובבה
והבחינה בקרטון הקטן.
"תגיד, אתה השתגעת?! אתה יודע מה שוקו עושה לה?! יש לך מזל
שראיתי! עכשיו לך מפה מיד ושלא תעז לחזור!" האחות המשיכה בשטף
קללות עסיסיות לעברו של גוגו שיצא מהחדר, לא לפני שהעיף מבט
אחד אחרון לעיניים שלה והבחין בעצב שנוסף לשגעון.