אבא מכופף לי כפיות. מאז שאני קטנה. כל כפית שחולפת לידו הוא
מכופף.
פעם אחת , איזה כף במטבח לחשה לי בסוד שכל פעם שאבא שלי עובר
במטבח היא רועדת.   אמרתי לה שלא תדאג, אני אדבר איתו. אבל זה
לא עזר.  כל כפית  שחלפה על פניו , יצאה מכופפת ובוכה. אפילו
אימא התייאשה ממנו. היא ניסתה להחביא את כל הכפיות בבית. אז
הוא התחיל לכופף את הכפיות של השכנים. הוא השתכלל עד כדי כך
שאינו צריך לגעת בכפית. הוא רק מביט בה והיא מתכופפת. ככה זה
שיש לך כוחות.
יום אחד כל הסכו"ם ארגנו עצרת מחאה.  התאגדו על השיש ופרצו
בצעקות. הם גייסו את כל הכלים במטבח לטובתם , אפילו את ההוא
שמועך תפוחי אדמה. הוא הכי סדיסט. ובכל זאת נרתם למאבק.
בבוקר קמנו, לא היה אפילו מזלג לרפואה .  אפילו, הסכין של
החמאה הסתלקה, ואליה עוד התייחסנו הכי יפה, כי אימא קיבלה אותה
בירושה מסבתא.
אבא אמר שהוא מביא מחר מזלג זר מחו"ל, אלה אפילו עברית הם לא
יודעים, אז בטוח שהם לא יעשו לנו בעיות. "סכו"מים זרים
מהפיליפינים !" הוא מכריז, "אלה הכי אדיבים וממושמעים!".  אני
מביטה בו ומתחילה לצחוק.  "מה מצחיק אותך, גברתי הצעירה?"  
"אתה מצחיק אותי!" , אני עונה "מה אתה הולך להזמין עכשיו סכו"ם
זר מהפיליפינים. מה תקבל? צ'ופ סטיקס?". פניו מרצינות. אני
ממשיכה. "ומה תעשה כשהצ'ופ סטיקס יברחו? , תאמין לי אבא, הכל
טמון ביחס, אם תפסיק לכופף כל כפית שחולפת  בדרך אתה תראה שהם
יחזרו. זה הכל עניין של אמון."

שבוע ימים אכלנו בידיים. אימא השתדלה להכין רק מאכלים שנכנסים
לפיתה. והאמת זה היה די מצחיק. כל ארוחה היא וריאציה על
פיקניק.  אבא היה לועס בשקט, מבט ממורמר על פניו. אני ואימא
היינו מחליפות מבטים מלאי משמעות בינינו, נמנעות מלהזכיר אף
מילה שקשורה  לכלי אוכל משום סוג.
אחרי שבוע אבא בא הביתה מהדואר, אוחז חבילה גדולה ומחייך מקצה
אל קצה.  במשך כמה דקות נאבק לקרוע את החבלים העוטפים
(להזכירכם לא היה לו סכין...) לבסוף החל קורע את הקרטון עצמו.
בפראות. באלימות כמעט. אני ואימא עמדנו בשקט בצד, מביטות
בפליאה באדם הזה שאיננו מזהות.
הקרטון התבקע. חלקי הסכו"ם נשפכו ממנו ברעש גדול מתכתי. ואבא
שלי בפראות של אדם כמיהה זוחל על הרצפה מוטרף  , מפזר ומעיף
חלקי מתכת לכל עבר. סכינים עפו לחלל האוויר. מזלג אחד כמעט
וננעץ לי בגבה. פתאום הוא משתתק ונרגע. על פניו חיוך זדוני
כמעט מפחיד.
כפית. הוא מצא כפית.
אני מנסה לעצור אותו אך הוא מהסה אותי בתנועת יד חדה. מבטו
מרוכז. גבותיו מתקרבות זו לזו . שקט. נשימותיו הקצובות של אבי
מכתיבות את הקצב. הכפית מנסה להתנגד. באומץ רב שאופייני לכפיות
קשות יום מהפיליפינים  . אני צופה בה בעודה נחלשת. אבי מגביר
עליה את הלחץ. מתרכז חזק חזק. אגלי זיעה נקווים על מצחו. לבסוף
היא נשברת ומתכופפת חסרת כוחות. מעולפת וחסרת שדרה.
אני צופה באבי בעודו נושף את האוויר מראותיו ומחייך חיוך רחב.

אני מביטה בייאוש בסכו"ם הזר שלנו מפוזר על הרצפה.
אימא הולכת למטבח להפשיר עוד קצת פיתות.

אגדה קטנה מוקדשת לאבי, איש קסום,
ולאחייני האהובים שעדיין מתפלאים