שדה התעופה, מסתבר בדיעבד, היה היתד שסביבו החל הפיתול של
זיכרונה.

לילה וילדה קטנה בת שלוש, בשמלה וורודה רצה בשדה התעופה לקראת
האישה שהיא מכירה מהתמונה שבבית, ושמעכשיו קוראים לה סPתא. ואל
האיש שתמונתו ליד תמונתה וקוראים לו סבא. מרוב התרגשות הוא
מתחיל לשיר את מה שהופך להיות השיר של סבא ושבאורח פלא עוד
יהיה כעבור ארבעים שנה השיר של אמא כשיהיו לה נכדים והיא כבר
לא תחיה. הילדה הקטנה רצה לאורך האולם, על המרצפות הרבות, רצה
מהר, הכי מהר, כמעט מעופפת, מתגעגעת אל האיש והאישה מהתמונות,
ונוחתת אל החיבוק של סPתא, שמוצא אותה ממש בגובה שלה ושמאז לא
עזב אותה, גם אחרי שהרפה.

הזיכרון מדלג אל לילה אחר של התעוררות לבית מואר עמוס במזוודות
ובכל בני הבית לבושים, לא ישנים. נסיעה בחושך אל שדה התעופה
ועלייה לגג כדי לראות את אמא ואבא נוסעים לאמריקה. בתוך אור רך
ואפרפר אמא מנפנפת עם זר הפרחים שקיבלה - ממי? - לפני הטיפוס
לתוך האווירון. אפילו מתוכו היא ממשיכה לנפנף בפרחים והילדה
רואה. היא בוכה בוכה כאשר האווירון נוסע ברעש גדול אל עבר
השמים וממריא, והיא שוכחת לחשוב על ההבדל בינה לבין הציפורים.
רק סPתא מתאפקת ואומרת: אנחנו נעשה חיים. את תראי איך נעשה
חיים.

כמו עייף מקפיצותיו תוקע הזיכרון עקב מהוסס ברחוב ובבית ובגן.
בת חמש. יום הולדת. שבת בבוקר של סבא עם הכניסה אסורה שבשלט
שהציב הענק בגנו, וסPתא שלא יודעת עברית, ולשירים שהן שרות
ביחד יש צבע שונה, אבל לסיפורים שלה יש ריח אמיתי ואפשר לקחת
אותה למקומות אחרים. מכתבים שמגיעים, ואנשים שמבקרים. ושוב
בשדה התעופה. דווקא את הפגישה - כמו את הפרידה - הזיכרון הניח
במקום אחר. עם אמא וזר פרחים במכונית - אבא באוטו אחר - ומרחוק
הדודים הזקנים רצים ומנפנפים בידיים, הם איחרו וזה שנוהג לא
מבין שצריך לעצור. החיוך הנבוך של אמא. הזיכרון מצטופף במכונית
ומראה רק את אמא ואת הילדה שמביטה בה. חצי שנה. שישה חודשים.
תינוקת גומי ורודה, פיג'מה חדשה, מגבות גדולות ונעימות ושני
ספרים עבים כמו ספר טלפונים שאפשר לדפדף בהם עוד ועוד ולראות
כל מה שיש בחנות אחת גדולה: בגדים ומכסחות דשא ונעליים ואפילו
הצלחות שאבא ואמא הביאו מאמריקה עם מילים כמו ניו יורק, בוסטון
וקרצינומה.