"זוזי אני נרטבת!" אני ומולי מדלגות אחת ליד השנייה, מנסות לא
להירטב במרזבים של הרחוב.
"לא קרה לך שום דבר! תראי את יבשה לגמרי אפילו בלי המטרייה!"
אוף. כול החודש יורד גשם. זה לא טבעי. בטוח משהו קורה לו
לאלוהים, אולי הוא מתכנן לנו איזה עתיד חדש. גשם זה התחלה,
והתחלה זה עתיד, אני תמהונית ביותר כשיורד גשם בגלל זה באות לי
מחשבות על אלוהים- בעיקרון, אני ואלוהים לא ממש מסתדרים ביחד.
יש בינינו פער תקופות. הוא לא מבין אותי ואני לא מבינה אותו-
חשבתי שאולי נקבע לנו איזה פגישה אצל מוחמד, אתם יודעים- מישהו
נטרלי, אבל אלוהים הוא כנראה יהודי וזה לא ימצא חן בעיניו
לפגוש את מוחמד, במיוחד אחרי אסון התאומים בטח יהיה בניהם איזה
שהוא חיכוך.
אבל מולי, מולי מצליחה להבין אותו, את אלוהים. היא מתקשרת
אייתו בצורות משונות. לי יש שדים בראש ולה יש מלאכים בראש.

וככה עכשיו, איך שהיא נראית הולכת עם המטרייה הירוקה והמכוערת
להפליא, מנסה לא לדרוך בבוץ, ומצד שני גם לא להפיל בדרך זקנות
עם שמשיות במקום מטריות, אנחנו נראות כול כך דומות שזה כבר
מפחיד. עבר עלינו שבוע קשה, אני לא יודעת איך מולי מתמודדת עם
כול השינויים האלה שלה. תמיד יש לנו תקופות. לי הייתה תקופה
שלא הצלחתי לכתוב, שלא הצלחתי לדבר, שהייתה לי בעיה קשה עם
הבעה, שזה מפתיע לכשעצמו. הראות כאבו לי, זה אופייני למזל שלי.
ומולי מצידה עשתה בדיוק ההפך והתחילה לכתוב בצורה קיצונית...
אני מוכרחה להגיד שאולי קינאתי קצת. כי אני רוצה שמשהו יקרה,
מנסה להוציא משהו אבל זה לא יוצא. כמו תינוק שמנסה להתהפך בגיל
כמה שבועות, נאבק ולא מצליח. אבל עכשיו מולי משתנה. זה התחיל
בזה שהיא נלחצה יותר מדי מכול העניין לעבור לגור עם אח שלה
הגדול.
היא נכנסה להיסטריה. פרנק, דווקא בחור נחמד. אני לא הבנתי למה
היא לא רוצה לעבור אליו, היא יודעת שההורים שלה לא מסתדרים.
היא בוכה כול הזמן. עצוב לי לראות אנשים בוכים. הדמעות של
אנשים מגיעות להם מהעיניים, הדמעות שלי מגיעות ממקום אחר איפה
שהוא, הלב שמתחבר לקצוות של אצבעות הרגליים, כשאני עצובה אני
מרגישה עובר לי דרך הרגליים, דרך הבטן, לריאות, ומשם כמו ירייה
ללב.
בגלל זה אני לא יכולה לבכות קצת- או שאני בוכה הרבה, או שאני
לא בוכה, ואף אחד אף פעם לא ישמע אותי בוכה. אני בוכה בשקט.
עכשיו כשאני ומולי הולכות לדירה של פרנק, אח שלה, בגשם הזה-
אני מרגישה את הרגשות של מולי. אני מסוגלת לקרוא אותה,
כמו בסורק. כמו לשים את היד ולהרגיש מה עובר לה בראש.
מולי כרגע נטולה. ככה היא קוראת לזה, נטולה מהאהבה שלה,
מהכאב שלה, מהבדידות שלה. אני פוחדת  שאני הכנסתי לה
את הקטע של הריקנות לראש, עם כול התמהוניות שלי.
אני מצליחה לקלוט שהיא מנסה להרגיש ריקה. היא העבירה אליי כמו
בהסכם את הרגשות. בגלל זה אני בוכה בשביל מולי, כואבת בשביל
מולי, עצובה בשביל מולי. הכול בשביל מולי.


הדירה של אח של מולי, פרנק, הייתה מצומקת ביחס לבחור חופשי,
שאם אפשר היה למדוד אופק מחשבה היו צריכים להרחיב את מדבר סהרה
בשבילו. המחשבה שלו תמיד הייתה כול כך טהורה באינדיבידואליזם,
שאי אפשר היה להתווכח אייתו, חוצמזה, על איזה נושא יש לך בכלל
לריב עם בן אדם שהציל בערך 100 עצים באמזונס?
לנוכח הבעות פנינו המופתעות על הדירה ההיא, פרנק לא יכל לעשות
דבר חוץ מלצחוק.
"הלכתן כול הדרך עם מטרייה אחת?" הוא פנה למולי. מולי לא ענתה.
אני חשבתי שפרנק נואש, ראיתי את זה בידיים שלו. תמיד חשבתי
שהידיים של פרנק מיוחדות. שיש לו ידיים מעשיות כאלה, שצורת
האצבעות שלו משתלבות בצורה  מסוימת ביד שלו, שפשוט עושה אותו
הבן אדם עם הידיים הכי יפות בארץ. מולי לא שמה לב לשטויות
האלה, לא לידיים של פרנק, ולא לזה שהוא מיואש.
"אנחנו רעבות. מה אוכלים?" מולי שאלה. ראיתי שפרנק לאט לאט
חוזר לעצמו. כאילו מישהו נתן לו את האמביציה שלו בחזרה בתוך
משאבת אוויר. הברק הידוע שלו בעיניים חזר להיות שם- וכשיש
לפרנק ברק בעיניים, אפשר גם להציל יער שלם של עצים באמזונס.
בזמן שמולי נתנה לפרנק הוראות איך להכניס שניצל קפוא לתנור
("180 מעלות ולא 185!") הסתכלתי על הדירה הנוראית הזאת של
פרנק. שמה כמו איזה יתושה מוצצת דם, שאבתי את כול מה שהיה בבית
הזה. הבית הזה ישן. אפילו ישן מאוד. והצבע שלו מתקלף, והתמונות
כאילו לא משתלבות פה. בכלל, זה נראה ששומדבר לא משתלב כאן, לא
פרנק, לא מולי, לא אני. לא ההורים של מולי. כמו סרט ישן
שהתמונות בו מופרדות, קטעים שאין בהם קשר. כולנו תקועים כאן
אחד בתוך השני, המשבצת הזאת, שכופה את עצמה עלינו, הבידוד הזה.
למה שפרנק יבודד את עצמו, הבנתי שלא רק מולי משתנה בזמן
האחרון. גם פרנק. כשאנשים מיואשים הם מבודדים את עצמם. זה
ברור. כשהכול נכון ולא נכון, הם מחפשים את עצמם כול כך חזק,
שהם הולכים עוד יותר לאיבוד. אני מומחית בללכת לאיבוד. אני כול
הזמן הולכת לאיבוד- הדבר היחיד שמצאתי אצלי הוא זה שאני
תמהונית. אין אצלי שומדבר לא ברור, מובן מאליו. ריטה חיה מיום
ליום- ואני חיה...אולי אני לא חיה. אבל מולי אומרת שבי יש
משהו. בגלל כול כך נוח לשפוך את הרגשות לתוכי, היא אומרת שאני
לוקחת רגשות שהם כמו אוויר והופך אותם למשהו חי, אמיתי, מוגדר.
מולי מחפשת הגדרות- ואני טובה בלעשות אותן.

פעם ראשונה אכלתי שניצל קפוא. שניצל קפוא מקופסא שחיממו ושמו
בתנור. אימא שלי דרך כלל  טורחת להכין אותם. כול הדברים
הפשוטים האלה שאני רואה בדירה הרקובה הזאת של פרנק, מצטרפים לי
למין פאזל כזה בראש, כמו תסריט של סרט אימה, הכנה לנקודת השיא
השלו.  שתקתי. שתקתי יותר מדי כנראה.
"שלי, זה רק שניצל קפוא!" חייכתי, אולי זה באמת רק שניצל קפוא.
 



בבוקר אחרי המשיך לרדת גשם. בשש בוקר פרנק עישן מול החלון
הגדול בבית החדש שלו, כשמולי ישנה ואני התעוררתי. וראיתי את
פרנק. אורז מזוודות.אורז מזוודות גדולות, גדולות מאוד.
ואז הוא סיפר לי. שמולי נוסעת. שהם נוסעים.
"לשנחאי...סין, נטייל גם ביפן."
"אז זה טיול?"
"טיול לנצח." פרנק ענה והדליק סיגריה.
"אתם עוברים לשנחאי?" הסתכלתי ברגליים היחפות שלי. קר לי.
"כן. חברה שלי גרה שם. אני אקח איתי את מולי, ואימא שלי תעבור
אתנו גם." ובמשך הזמן שאמר את זה לא הסתכל לי בעיניים. הוא
מרגיש אשם. אני יודעת את זה, שימות.
"יש שם שמש. לא כמו פה, גשם כל הזמן." והקול שלו אפילו לא רעד,
ושלי כן. אבל לא דיברתי.

ואז הלכתי. הלכתי רחוק. המורים שבתו ולא היה לי מה לעשות.
נזכרתי רק בתמונה של פרנק מכניס ג'ינסים וחולצות למזוודה.
לבנה, כחולה, סגולה. דיסקים של עברי לידר. קלטת וידיאו. הכל
ארוז.  
ואז בכיתי, והרגשתי איך פרנק אורז גם את הדמעות שלי במזוודה.

יום אחרי חיכיתי למולי בבן גוריון. אבל הסתכלתי מהצד, ולא
עניתי לטלפונים שלה כשהיא התקשרה אליי הביתה. אימא שלי אמרה לה
שאני לא מרגישה טוב. והרגשתי אשמה שאני כועסת על מולי.
הרגשתי אשמה שאני לא מצליחה בפעם הראשונה להבין מה היא מרגישה.
ובבן גוריון היא נראתה כל כך קטנה בין האנשים עם המזוודה
הענקית. ועדיין ירד גשם. והיא שיחקה את המשחק עם הטיפות
הנופלות על החלון בהמתנה למטוס. והבנתי שלא משנה אם היא תיסע
לשנחאי, או לסינגפור, או לפקיסטן, הגשם תמיד שלה, הסופות,
המבול תמיד של מולי, הגשם שייך לה. ולא משנה מה היא תרגיש או
תבין, יש לה תמיד את הגשם שלה, והיא לא צריכה אותי.
הגשם שלך מולי, את לא צריכה אותי.
ואז היא הסתכלה עלי מבעד לזכוכית הדקה, ועלתה למטוס.
ומאז הגשם הזה, לא ירד גשם.

ואת מולי, לא ראיתי שוב.