היום בכיתי.
כן, אני.  ילד גדול.  בכיתי.

בכיתי על השקר.  על האמת.
על הצלילות המכה ברקות.
בכיתי כי הכל כואב.

בכיתי בדמעות קטנות.  ממצות.
בדיוק שתים מכל עין.
כן.  זה כל מה שיש לי לתת לעולם כרגע.

זה כל מה שיש לי בפנים.
שתי דמעות עלובות.
אז בכיתי בניסיון נואש להוציא הכל החוצה.

הן היו דיי מאושרות.  הדמעות.
זלגו להן ככה באדישות ונספגו לתוך הכרית.
שמחו שהצליחו לברוח.

ואני.  אני נשארתי שם לבד.
ילד גדול שעוד לא למד להחזיק את הכל בפנים.
מייחל שהשמיים ישובו לבכות יחד אתו.