מי חשב שהמוות יכול להיראות כל כך מתוק. בהדרגה איטית יצאה
נשמתה מתוך גופה והתפוגגה באוויר.  היא לא ראתה שום אור לבן,
רק גלי חום שעין אנוש אינה יכולה לראות. הכל בא באיטיות,
בנעימות.
היא מצאה עצמה בין עננים לבנים, ערומה.
הצלקות מהילדות הנוראה נעלמו והכאבים הפנימיים כבר לא היו
זכורים, רק זכרונות נעימים שגם הם נעלמו כמו שניות שנמשכות
לנצח.
עכשיו העבר נגמר והכל יתחיל מהתחלה, היא תמצא עצמה יוצאת
לאוויר העולם החדש שלא הכירה עד עכשיו.

החיים החדשים לא מאירים פנים, היא נולדה למכורים, יש לה כל יום
אהבה חדשה, יש לה בה הרבה שנאה, היא מטורפת ומטריפה את כולם.
אין לה שקט, רק רעש צורם, והיא נכנסת לדיכאונות בלי אפשרות
לצאת מהם מהר.

אז היא נכנסת למכונית, נוסעת בלי לעצור מגיעה לאיזה צוק, מחכה,
מתפללת למישהו שיבוא להציל, ואין תשובה.

אז היא קופצת שוב למותה.

ככה זה כבר אלפי שנים, כמו קללה המוות מגיע ולא בטבעיות, שום
דבר לא טוב, אין בינה לבין אף אחד אחר חיבור הגיוני, ואת האושר
היחידי האמיתי באמת היא זוכה לקבל רק למשך כמה דקות בודדות,
רגע לפני שהיא נעלמת ברוח החמה.