תודה לימית שמצאה שם לסיפור ועזרה לי

שני הייתה החברה הכי טובה שלי. היה לה שיער שחור ארוך ועיניים
ירוקות ומלאות  חיים שמשכו כל אחד במבט. סיפרנו הכל אחת לשנייה
והיא הייתה בשבילי כמו אחות (שלא הייתה לי). שרון היה חבר של
שני. הוא היה גדול מאיתנו בשנתיים. היה לו שיער חום ועיניים
חומות ולמרות שזה נשמע פשוט הוא נראה טוב.. מאוד! שני והוא כבר
חברים שנה ואני, אני לבד. שני כל הזמן אומרת לי שאני צריכה חבר
אבל אני תמיד אומרת לה שאני לא בקטע של זה עכשיו אבל זאת לא
הסיבה האמיתית! הסיבה האמיתית היא שאני אוהבת את שרון, חבר
שלה. זה כאב, כאב מאוד כי ידעתי שאני אוהבת את החבר של החברה
הכי טובה שלי ושהיא אוהבת אותו מאוד ואין סיכוי שהוא יהיה איתי
(ככה לפחות חשבתי) ועם הזמן למדתי לחיות עם הכאב שהציק לי בכל
פעם מחדש, בכל פעם שהזכירו את שמו, בכל פעם שראיתי אותם
ביחד...

"מור, איפה את חושבת שאת?? קומי מיד!" קמתי מהצעקות, בהתחלה לא
הבנתי איפה אני אבל אז הרמתי את הראש וקלטתי את ברכה, המורה
להיסטוריה מסתכלת עליי בפרצוף החמוץ שלה וצועקת. נרדמתי ואפשר
להבין אותי, שיעורי היסטוריה הם לא מעניינים במיוחד. כל
הפרצופים היו מכוונים אליי ואני שתקתי, המורה המשיכה בשיעור
ואני נשארתי בשלי.
"מה אני יעשה? תעזרי לי..." זאת הייתה שני, שרון זרק אותה.
למרות שאני ,חברה הכי טובה שלה אמורה לנחם אותה ולעודד אותה
אני שתקתי, לא היה לי מה להגיד לה כי בעצם בתוך תוכי שמחתי,
אולי עכשיו יש לי סיכוי, סיכוי להיות עם שרון. "אבל למה? מה
קרה" הייתי חייבת לגלות כלפיה לפחות קצת התעניינות כי אחרת זה
היה נראה מוזר "לא יודעת! זה בא לי כל כך בהפתעה, הוא אמר ש...
ש.. הוא כבר לא אוהב אותי, ש... שזה נגמר!" זהו היא אמרה הכל.
חשבתי על זה כל הצהריים ובסוף, אחרי התלבטויות רבות החלטתי
להתקשר לשרון. "כן אני בטוח שהוא היה, שמעתי שהיה מזה פצצה,
היית?" אני ושרון כבר היינו באמצע מרתקת על המסיבה  שהייתה
ביום שישי (לחבר של שרון שהיה גם ידיד שלנו), שכחתי לגמרי את
העניין עם שני (עניין, זה אמור להיות עניין גדול!) ושרון בכלל
לא הזכיר אותו אז שתקתי. דיברנו קרוב לשעתיים, ופתאום ככה סתם
זה נפלט לי..."אני אוהבת אותך", הייתה שתיקה, גם אני שתקתי,
עדיין לא הייתי מודעת למה שאמרתי. ואז באה התגובה "ידעתי",
הייתי בהלם, לא ציפיתי לתגובה כזאת, איך הוא ידע? איך זה
ייתכן? הרי לא סיפרתי לאף אחד! ואז הוא המשיך "תראי, את בטח
מופתעת אבל זה היה די ברור. המבטים... המבטים שלך הם אלה
שהסגירו אותך" ובעצם כשחושבים על זה שוב הוא צודק, לא הייתי
צריכה להיות מופתעת. תמיד אמרו לי שיש לי משהו מיוחד במבט,
משהו שמשקף אותי, את המחשבות והרגשות שלי. "בגללך... בגללך
נפרדתי משני" הוא אמר לי בקול שקט ועדין "אני רוצה להיות איתך"
הוא הגביר את טון הדיבור כשהוא אמר את זה, לא ידעתי מה לעשות,
תהיתי מה שני הייתה עושה אילו המצב היה הפוך אבל מיד חזרתי
למציאות ושכחתי. "מור, מור את שם?" שרון היה עדיין על הקו ואני
מרוב המחשבות והבלבול שכחתי לענות. "אז מה עכשיו?" שאלתי אותו,
אולי אלו לא היו המילים המתאימות (בטוח!) אבל זה מה שעלה לי
בראש באותו זמן. המשכנו לדבר כשעה ארוכה, עליי, עליו ועלינו.
אני רציתי לחכות ושרון לא ואת האמת לא הייתה לי ממש התנגדות
חוץ מרגשות האשמה כלפי שני אבל איכשהו הוא גרם לי לשכוח אותם
ולבסוף נכנעתי. אני ושרון חברים.

"לא שמעתי ממך אתמול, קרה משהו? הקו היה תפוס כל היום" זאת
הייתה שני, היא תפסה אותי בדרך לבית הספר. הסתכלתי עליה, משהו
בה השתנה, העיניים השמחות ומלאות החיים שלה היו אדומות
ועצובות. לא הייתי צריכה לשאול למה, הבנתי לבד, ידעתי כמה היא
אהבה את שרון וידעתי כמה זה כואב לה. "לא הייתי בבית, הייתי
בספרייה עם ספיר" עניתי לה. המשכנו ללכת עד בית ספר לדבר. שני
לא הזכירה, לא את שרון ולא את הפרידה. ידעתי שהיא עצובה וכואבת
מבפנים אבל מבחוץ היא ניסתה להראות חזקה ולא להוציא את הכאב
החוצה, אבל שני היא לא חזקה, חיכיתי לרגע בו היא תשבר וזה קרה.
באמצע הדרך, קרוב לשער בית ספר היא נשברה והתחילה לבכות "מור
אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותו, פשוט אוהבת אותו, איך
הוא יכל לעשות לי את זה?" לא עניתי. רק ניסיתי להרגיע אותה
"תירגעי, יהיה בסדר, תסתדרי בלעדיו" אבל ידעתי שהיא לא תסתדר
אבל קיוויתי ..בשבילי! אבל היא לא ממש השתכנעה ואת האמת זה גם
לא היה כל כך משכנע. לא הלכנו לבית הספר, המשכנו להסתובב
ולדבר. שני נרגעה לבסוף אבל ידעתי שהכאב לא חלף, שהוא בתוכה
והיא מתאפקת לשמור אותו בפנים. תמיד אמרתי לה שלא טוב להדחיק
את הרגשות וצריך להוציא את הכל אבל הפעם שתקתי. עצרנו לרגע
ועכשיו הסתכלתי לה ממש טוב בפנים ורק אז, רק אז התחלתי להבין
מה קורה. החברה הכי טובה שלי כואבת ופגועה בגלל שחבר שלה זרק
אותה, ואני כבר חברה שלו. ההרגשה שהרגשתי באותו רגע הייתה
ההרגשה הכי רעה שהרגשתי בחיים. הרגשתי את כל גופי מצטמרר רק
למחשבה על מה שעשיתי. הרגשתי בוגדת, הרגשתי שכל האמון ששני
נתנה בי, כל השנים שהיינו חברות הכי טובות וסיפרנו אחת לשנייה
הכל והיינו אחת לצד השנייה בטוב וברע ואף פעם לא שיקרנו אחת
לשנייה, וגם נזכרתי בשבועה שאני ושני נשבענו עוד בכיתה ז'
שלעולם לא נריב על בנים. נזכרתי בהכל וידעתי, ידעתי שעוד מעט
הכל יעלם.

"נו את יוצאת? אני מחכה לך כבר שעה!" אני ושרון עמדנו לצאת והא
חיכה שאני יתלבש. שרון חיכה לי כמעט שעה ובכלל להתלבש לקח לי 5
דקות, בזמן האחר רק שקעתי במחשבות עליי, על שני ועל שרון
ובסוף, יצאתי עם שרון. נהנתי מאוד עם שרון ובזמן שהיינו ביחד,
שכחתי את כל ההרגשה הנוראית שהרגשתי, כל המחשבות ברחו לי מהראש
והיה רק שרון ואני, אני לא יודעת איך אבל כשהייתי איתו הוא גרם
לי לשכוח הכל. שרון היה אחד מהבחורים בעלי קסם כזה מיוחד שגורם
לך להתאהב בו ולשכוח הכל וזה מה שהוא היה וזה מה שהוא עשה לי
(וגם לשני וגם להרבה בנות אחרות). בלילה לא הצלחתי להירדם. שוב
חשבתי על שרון והפעם רק עליי ועליו והגעתי למסקנה שאני אוהבת
אותו ורוצה להיות איתו.

"התכוננת למבחן?" אני ושני היינו בדרך לבית הספר "מבחן? איזה
מבחן?" אפילו לא ידעתי על מה שני מדברת, חשבתי על שרון ולא
הקשבתי בכלל. "המבחן במתמטיקה, זה שקובע לנו באיזה רמה נהיה,
המבחן החשוב הזה, נו את לא זוכרת?" זה לא הטריד אותי למרות
שבעצם נזכרתי במבחן ושהוא חשוב מאוד אבל שוב, לא היה איכפת לי.
"מור? מה קרה לך? את נראית לי קצת מרחפת היום" וזה נכון, לא
הייתי פה, הייתי במחשבות על שרון ועליי ביחד, אני והוא לנצח,
לעד (לפחות ככה חשבתי) עד.. עד שזה קרה. רציתי לעשות הפתעה
לשרון ובאתי אליו הביתה בערב. כבר כמעט הגעתי כשראיתי מישהי,
שנראתה יותר גדולה ממני היו לה עיניים כחולות מדהימות ושיער
שטני ארוך והיא עמדה ממש ליד הבית של שרון, נראה כאילו היא
חיכתה למישהו. חשבתי... למי היא כבר יכולה לחכות? הרי לשרון
אין אחים או אחיות שאליהם היא יכולה לבוא ולפי מה שידעתי וגם
איך שזה נראה, היא לא קרובת משפחה או משהו כזה. ראיתי את שרון
יוצא אליה... בליבי התפללתי שזה לא מה שאני חושבת אבל זה לא
עזר. הסתכלתי עליהם מרחוק, הם דיברו כמה דקות ואז הם התנשקו,
לא האמנתי למה שאני רואה, חשבתי שאני מדמיינת, שפשפתי את עיניי
טוב והסתכלתי שוב והם עדיין היו שם... מתנשקים. הכל התחיל
להתבלבל לי בראש. הרגשתי נבגדת, פגועה ואם חושבים על זה אז כמו
ששני מרגישה. לא האמנתי שזה יקרה, חשבתי שהוא באמת התכוון שהוא
אוהב אותי אבל עכשיו אני מגלה את האמת, האמת הכואבת. אבל אם
מדברים על האמת הבנתי שעכשיו אני צריכה לספר הכל לשני ושני
במקרים כאלה לא ממש סולחת ככה שעכשיו אני מסתכנת בלאבד את
החברה הכי טובה שלי והכל, הכל בגלל מה?? בגלל שרון, בגלל בן
ששיחק בשתינו וסובב אותנו. שתינו התאהבנו בו כמו טיפשות ועכשיו
הוא פגע בנו בשתינו ובסוף יצא גם שאנחנו פוגעות אחת בשנייה (או
ליתר דיוק, אני פוגעת בה). חזרתי הבייתה ונפלתי על המיטה בוכה,
חשבתי על הכל, כל מה שהיה לא יחזור עכשיו להיות כמו קודם, הכל
ישתנה. היה לי קשה, להתגבר על הכאב, אהבתי אותו  ולמרות שעכשיו
קשה להודות אבל אני עדיין אוהבת אותו, על אהבה לא מתגברים ברגע
וחבל שכך.

ביום שלמחרת לא הלכתי לבית ספר והלכתי לשני כי איך שאני מכירה
אותה ידעתי שהיא גם תהיה בבית. היא פתחה לי את הדלת, ראיתי את
העיניים העצובות שלה, היא לא התגברה על זה וכמו שאני מכירה
אותה ייקח לה זמן להתגבר על הכאב. גם לי כאב, גם לי ייקח זמן
אבל בנתיים אני לא יכולה להמשיך לשקר לשני, בכל זאת היא עדיין
החברה הכי טובה שלי ואני לא יכולה להסתיר ממנה כלום. במצב אחר
היא כבר הייתה מגלה אבל היא לא ממש יכלה. "שני, יש לי משהו
לספר לך" אמרתי לה "זה חשוב וזה לא יכול להדחות" ידעתי כבר מה
היא תגיד ככה שהקדמתי אותה "מה כל כך חשוב?" היא ענתה בקול
העצוב שלה "טוב את בטח חושבת שזה לא הזמן המתאים אבל לדעתי זה
בדיוק הזמן המתאים" אמרתי "נו, דברי" שני כבר הייתה לחוצה
והתחלתי. סיפרתי לה הכל, על כל הזמן הזה שאהבתי את שרון ועל
שהתקשרתי עליו והיינו חברים ועל מה שראיתי ועל מה שאני מרגישה
והכל. השיחה הזאת לקחה כשעתיים בהתחשב ששני בכתה את רובה,
הרגשתי נורא לעשות כזה דבר אבל לא יכלתי להסתיר את זה ובמיוחד
לא ממנה. לא ידעתי למה לצפות כי מצד אחד ציפיתי לתגובה כועסת
ומצד שני שני היא נקמנית ואולי התגובה שלה תהיה בכיוון שונה
ואחרי זה היא תגיב אליי. חיכיתי, שני שתקה, עברו כמה דקות וכבר
לא יכלתי להתאפק "שני, תגידי משהו" היא ענתה אחרי כדקה "לכי,
אני לא רוצה לראות אף אחד עכשיו" היא לא צעקה, היא פשוט אמרה
לי את זה בקול עצוב ושקט. הלכתי, לא ממש היה לי לאן ללכת כי
אימא שלי בעצם חושבת שאני בבית הספר ככה שהמשכתי להסתובב. לא
ידעתי מה לעשות, התגובה של שני לא הייתה כל כך כועסת אבל ידעתי
שבפנים היא מרגישה את כל הכאב שבעולם, התחלתי כבר לפחד מחשש
שהיא תעשה לעצמה משהו אבל ידעתי ששני לא מסוגלת לדבר כזה.

מור, אני יודעת שאת לא מצפה לזה
שלא תחשבי שאני לא כועסת
אבל אני לא מוכנה להרוס את החברות שלנו
לא בגלל שרון ולא בגלל אף אחד
וזאת גם בשבילי הנקמה בו
לדעת שהוא לא פגע לא בי ולא בך
או לפחות ככה להראות את זה.

שני שלחה לי פתק באמצע שיעור תנ"ך, בהתחלה לא האמנתי למה שהיא
כתבה, שאנחנו נמשיך להיות חברות אבל כשחשבתי טוב על העניין
הבנתי שהיא צודקת. ידעתי שיש לנו המון עוד מה לדבר על העניין
אבל היא צודקת, זה מה שנכון לעשות. אחר הצוהריים באתי אל שני,
רציתי שנדבר על הכל, שנסדר את העניינים בנינו. התחלנו לדבר,
שני אמרה לי שהיא לא ממש סלחה או משהו אבל שעם הזמן היא תתגבר
והיא לא יכלה לוותר על החברות בנינו, ואז הבנתי עד כמה אני
והחברות שלנו חשובה לה. דיברנו, דיברנו על הכל ולא הסתרנו
כלום, בסוף השיחה הבטחנו אחת לשנייה משהו אחד חשוב: שלא ניתן
יותר לאף אחד להפריד בנינו ובמיוחד לא לבנים...